תורמוס

הנשנוש ליד הבירה האולטימטיבי, מלך הקטניות, אימת החומוס, המאנץ ששווה למות בשבילו, הקינואה הדרוזית, החטיף המסתחבק – כל אלה שמות שאף אחד לא משתמש בהם לתורמוס. אבל בכל זאת תורמוס זה משהו כיפי: עובד מצויין ליד בירה, מעסיק את הידיים בזמן שהעיניים רואות טלויזיה ומשאיר בפה טעם של עוד.

התורמוס הוא סוג של קטניה שנראית קצת כמו חומוס שדרכו עליו, מריחה כמו פופקורן ועולה כמו מים (משהו כמו 7 שקל לקילו). על פי ויקיפדיה (שתמיד צודקת) התורמוס מכיל חומרים רעילים, על פי האישה בלי השיניים בכניסה לשוק הפשפשים ביפו התורמוס עולה 8 שקל לקופסה קטנה והולך מצויין עם כמון. אני מאמין לאישה, יש לה חוכמת רחוב. לא כמו כל הפרופסורים שכותבים בויקיפדיה.

בגלל האופי הקטנייתי של התורמוס צריך להשקיע הרבה זמן ואהבה בהשרייה לפני הבישול ובבישול ארוך ואיטי, אבל מעבר לזה בקושי צריך להשקיע מאמץ. המתכון גם נורא פשוט וכולל שני רכיבים בלבד, שאחד מהם הוא תורמוס. אבל בואו נעמיד פנים שזה מתכון מסובך רצח ושצריך להאכיל אתכם בכפית. יאללה, נתחיל.

התורמוסים זה מה שמימין, שלא תתבלבלו.

המצרכים: תורמוס וסודה לשתייה. אל תשאלו כמה, נו, כמה שקניתם. שקית אחת של סודה לשתייה תספיק. ועל הסודה נספר אחר כך. תעשו מעבר מהיר על התורמוסים בשביל לראות שאין שם אבנים וכאלה, תשימו בקערה גדולה עם מספיק מים (מתעקשים על כמויות? 4 וחצי ליטר מים, סבבה?) ותשימו בערך ככה סודה לשתייה. בדיוק, בערך ככה.

בדיוק, אבל בדיוק, ככה

צריך להשרות ל24 שעות ומומלץ אפילו ליותר מזה. מדי פעם להחליף את המים ולתחזק בסודה. ולא, נראה לי שלהשרות ישר בספרייט לא יעבוד. במהלך הזמן הזה התורמוסים יכפילו את גודלם, חלקם הקטן גם ישיל את הקליפה, והבודדים והקסומים מביניהם יצמיחו כנפיים ויגדלו לפרפרים. איזו קטניה קסומה!

סבבה. זמן לבשל. בגלל שלא-בדיוק-מסננים את התורמוס לפני שאוכלים אותו כדאי להחליף את המים ולבשל במים צלולים, בלי סודה לשתייה. עדיין לא להוסיף את המלח, קודם שיתבשל. הבישול אמור לקחת בערך שעתיים. קרו מקרים שהיה צריך שעתיים וחצי או שלוש ואף אחד לא מת מזה. בכל מקרה אתם תדעו שזה כמעט מוכן כשתטעמו אחד מהסיר והוא לא יהיה מריר (המריר זה הרעל שויקיפדיה מספרת עליו, סיפור אמיתי). עכשיו אפשר להוסיף מלח ולתת לזה להתבשל עד שזה מתרכך לגמרי. כשזה מוכן הקליפה כמעט ומחליקה לבד מהקטניה.

אולי זה הזמן לדבר על איך אוכלים את הדבר הזה. בכל מקרה כדאי שזה יהיה ליד בירה. בכל מקרה כדאי לשים מלח. ואם רוצים לגוון שמים מיץ לימון או כמון, או גם וגם. המבינים אוכלים את זה כמו גרעינים שחורים: תופסים מהצד העבה, נותנים לחיצה עם השיניים בצד הדק (איפה שהחור של הקליפה) ומקפיצים לתוך הפה. יש גם טמבלים שאוכלים עם הקליפה. כל אחד ומה שטוב לו, אבל רק מי שעושה כמוני צודק. תתאמנו על זה קצת, ותראו שתוך שלוש דקות אתם מחסלים את כל הסיר. טעים, אה?

עכשיו, אני יודע שאתם מתים מסקרנות, “יעקב”, אני שומע אתכם שואלים אותי, “תגיד לנו, למה שמים סודה לשתייה?” אתם שואלים אותי בקול המתחנף הזה שלכם. “אנחנו מתים לדעת את זה!” אני שומע אתכם מנסים להסוות את הבכי שלכם באיזה שיעול מזויף. אז חיפשתי בנבכי האינטרנט (כתבתי סודה לשתייה בגוגל) ואני יכול להגיד לכם ככה – סודה לשתייה זה משהו שעשוי מכימיה, ויש בזה אטומים של נתרן ומימן ופחמן, וזה סוג של בסיס, שזה ההיפך מחומצה. לא ברור לי למה זה עושה את מה שזה עושה, אבל זה עושה את מה שזה עושה בגלל שזה עושה את זה. אבל עזבו שטויות, זה עובד, זה יוצא טעים וזה נותן עוד תירוץ לשתות בירה.

ואלו היו ששים שניות על כימיה.

מרק בטטה

רציתי לחכות שיגיע החורף בשביל לכתוב כמה מתכוני מרקים, אבל אלון הקדים אותי עם הצ’ילי המימי הזה שלו. אני סתם מרושע – לא באמת טעמתי וסתם התחשק לי ללכלך. האמת היא שבחוץ מגעיל. כשיצאתי החוצה בבוקר זה הרגיש כאילו 20 אנשים השתעלו, בבת אחת, לתוך הפנים שלי.

שזה מיד גורם לי לרצות להכין מרק

אז הנה מרק בטטה. כי זה קלאסי וקל (כמו המוזיקה לילדים) אבל זה נראה מרשים וטעים. עכשיו נכון שכנראה אין לכם במקרר בטטה, בטח שלא דלעת. אני אפילו מוכן לשים כמה שקלים על זה שאתם לא באמת יודעים איך נראית דלורית. אבל אתם רק במרחק קפיצה קטנה לסופר ואיזה 20 שקלים ממרק מגניב.

אתם צריכים ללכת ולקנות 2-3 בטטות גדולות (או 5-6 קטנות), חתיכה קטנה של דלעת, דלורית (תשאלו בקופות. זה נראה כמו דלעת פג), שני תפוחי אדמה, גזר. בשביל הקישוט גביע שמנת חמוצה, צנוברים או גרעיני חמניה קלופים. לחמניה מאתמול יש לכם, נכון? אה, ובלנדר מוט.

דלעת ודלורית - אילוסטרציה

תתחילו בלקלף ולחתוך את כל הירקות. הקטע הוא כזה: ככל שתחתכו קטן יותר המרק יהיה מוכן מהר יותר.  במקביל – תרתיחו מים. אני לא אדייק בכמויות אבל אתם רוצים שהירקות ימלאו נגיד ¾ מהסיר והמים יעברו אותם באיזה שני ס”מ. תוציאו מד זווית ותתחילו לחשב, אני ממתין.

הירקות חתוכים דק-דק? מגניב, תשימו אותם בסיר, תשימו את המים הרותחים (זה עוד טריק בשביל לקצר זמן), משהו כמו חצי כפית מלח (בנתיים, אחר כך תבדקו אם צריך עוד) ובגדול זהו. עכשיו שמים את המרק על אש חזקה להרבה זמן. כמה שיותר יותר טוב. המינימום הוא שהתפוח אדמה יתפרק כשנוגעים בו עם המזלג.

בנתיים, בואו נכין קרוטונים. כי קרוטונים הום מייד זה משהו שממש קל להכין אבל זה ממש ירשים את ההיא שבאה להעתיק מכם שיעורים ורק אחרי שהיא תעתיק היא תספר לך שבכלל יש לה חבר. תחתכו את הלחמניה לפרוסות, תטפטפו קצת שמן זית מעל כל פרוסה ותשימו בתנור על “גריל” (זה הציור של החצים שבאים מלמעלה) לאיזה עשר דקות. תבדקו שזה לא נשרף, תהפכו באמצע. זה הכל.

המרק כבר מרגיש מוכן? הירקות רכים ומתמסרים למגע? הדימויים שלי גורמים לכם להרגיש לא בנוח? יופי, זה הזמן להוריד את המרק מהאש ולהוציא את הבלנדר. אני לא אסביר איך להשתמש בבלנדר, כי זה מכשיר עם כפתור אחד, אבל אתם רוצים לטחון את המרק למין פירה מאוד נוזלי, תעשו כמה סיבובים, למעלה למטה, תוודאו שאין חתיכות של ירק שלא טחנתם. עכשיו זה גם זמן טוב לטעום ולהחליט עם צריך עוד מלח. כנראה שצריך. תחזירו לאש לעוד כמה דקות – אבל עקרונית המרק מוכן.

להגשה – שמים בקערה. כי זה מרק. אבל תשימו מלמעלה גם כמה חתיכות טוסט, כפית שמנת חמוצה, קצת גרעינים. ויוצא מגניב. שימו לב – לא שמנו תבלינים חוץ ממלח, אין אבקת מרק, אין כלום מלבד הירקות. אז תשקיעו מאמץ בלמצוא דלורית וכאלה. זה עושה רק טוב.

הצ’ילי המפנק של וונדי

היום נכין את הצ’ילי ההורס של וונדי’ס. לא, וונדי זאת לא סבתא שלי שהעבירה לי את המתכון הזה לפני שמתה. וונדי זו רשת ההמבורגרים האמריקאית האדירה, שמאז ילדותי אני מחזיק בליבי תקווה שהם יחליטו להיכנס לארץ, או לפחות לשלוח איזה משט של סיוע הומניטרי מלא בהמבורגרים מרובעים ופרוסטי.

אבל ההמצאה האחרונה שלהם, שגיליתי בביקור האחרון שלי, היא ללא ספק הצ’ילי של וונדי’ס. זאת מנה שמגיעה כתוספת לארוחה, במקום צ’יפס, והיא באמת המנה עם הכי הרבה טעם של בית שאפשר לקבל ברשת פאסט פוד. זה מרק שעועית רותח עם כמות נכבדת של ירקות, וכדי לא לעשות בושות, גם כמות יפה של בשר טחון שומני.

בארה”ב, הצ’ילי של וונדי’ס ידוע דווקא לשמצה, אחרי שבשנת 2005 אישה בשם אנה איילה טענה שמצאה אצבע חתוכה צפה לה בין השעועית והבשר, מה שהפך מיד לסקנדל תקשורתי עם בדיחות של ג’יי לנו ומבוכה גדולה לרשת ולמניה שלה. אבל הרשת החזירה מלחמה והציעה פרס גבוה למי שימצא למי שייכת האצבע, ובאמת אחרי מספר חודשים גילתה המשטרה שהאצבע שייכת לחבר של בעלה של המתלוננת, ונקטעה לו בתאונת עבודה. הוא מסר אותה לחבר כדי לצאת מהתערבות של 100 דולר.

אנה איילה השתחררה מהכלא לאחר 4 שנים (מתוך 9 שנגזרו עליה במקור) כשבתנאי השחרור שלה סעיף אחד בלבד – היא לא יכולה לדרוך בסניף של וונדי’ס לעולם. וזה, חברים, לא עונש שיש להקל בו. לפחות לא אם טעמתם את הצ’ילי שלהם.

אז אחרי מחקרים רבים באינטרנט וטלפון קצר לאנה, ושכלולים רבים לאורך השנים, מוגש לפניכם המתכון של הצ’ילי. זה תבשיל שקל וכיף להכין, הוא מחזיק במקרר הרבה זמן וכולם מתים עליו. חשוב לזכור שני דברים – א. השעועית דורשת השריה של לילה לפני הבישול. ב. הבישול איטי – לפחות 5 שעות כולל ההכנה. אבל העבודה מאוד קלה והריחות שהוא יפיץ לכם בבית כל היום שווים את זה.

אז מה צריך להכין:

• 1 כוס שעועית לבנה מושרית
• 2-2.5 כוס שעועית אדומה מושרית
• 2-3 פלפל ירוק או אדום או לשלב (אני מעדיף פה ירוק)
• 2 בצלים גדולים מאוד, חתוכים גס
• 3  עגבניות רכות בקוביות (אפשר גם שרי חצויות)
• גבעול סלרי חתוך, ללא העלים
• 600 גרם בשר בקר טחון
• 1 עגבניות מרוסקות גדול (800 גרם)
• 300 גרם רסק עגבניות (שלושה קטנים כאלה)
• 3 טבעות של פלפל חריף קטן טרי (או שלושה פלפלים מיובשים שלמים)

תבלינים:

• 1 כף כמון
• 2 כפות מלח
• 3 כפות פפריקה מתוקה
• 1 כפית פלפל שחור
• 1.5 כף סוכר
• 1 כפית צ’ילי חריף
• 1 כפית פפריקה חריפה

תוספות אפשריות:

• 1-2 גזרים חתוכים לקוביות קטנות
• פטריות טריות חתוכות לחצאים
• דבש, צ’ילי מתוק

קודם כל נחתוך את כל הירקות לפי ההוראות שברכיבים. אחר כך נתפנה לבשר הטחון – מחממים סיר רחב עם טיפה שמן ומוסיפים את הבשר (אם הוא הגיע מהמקפיא אז הוא צריך להיות מופשר לגמרי בשלב הזה. אני ממליץ להפשיר לילה במקרר, או כמה שעות בחוץ. תעשו טובה ואל תשתמשו במיקרוגל). עכשיו מחוררים אותו בחימה עם שתי כפות עץ עד שהוא יהיה מופרד ממש לפירורים קטנים. תשקיעו – זה לא כיף שיש גושי בשר גדולים בתבשיל. אחרי 5 דקות של ערבוב והכאה הבשר כבר יהיה מפורר והצבע שלו אפרפר-ורדרד וזה הזמן לכבות את האש.

בסיר גדול שמים שכבה דקה של שמן, את כל הירקות שחתכנו לחתיכות קטנות. מוסיפים עגבניות מרוסקות גדול ו-3 רסקים קטנים, כמו בתמונה. זכרו – שכשפותחים קופסאת שימורים של עגבניות מרוסקות לא צריך לסנן את הנוזלים ממנה כמו עם תירס. כן, פעם עשיתי את זה.

אחרי שמוסיפים את העגבניות, בפחית הגדולה ממלאים פעמיים מים ומוסיפים לסיר. בינתיים אפשר לפתוח אש גדולה. מוסיפים את הבשר המבושל (אפשר עם הנוזלים השומניים ואפשר בלי אם זה מגעיל אתכם, אני אוהב את הטעם שזה נותן) ואת השעועיות המסוננות.

כשהתבשיל רותח זה הזמן לתבל לפי הכמויות, אבל בסיר כזה גדול יש הרבה מקום לאלתורים והתאמות, לאורך כל הבישול. אם חסר מלח, להוסיף מלח. אם חמוץ מדי, להוסיף סוכר. אם חסרה חמיצות של עגבניות, להוסיף עוד רסק אחד קטן. ואפשר גם קצת חומץ. אם חסרה חריפות, חכו קצת, תנו לפלפלים זמן לעבוד.

עכשיו מוציאים את הפלטת שבת זק”ש שקיבלתם פעם מתנה ובחיים לא השתמשתם מאז. צריך להדליק את הפלטה על חום נמוך (אצלי זה מספר 1 מתוך 5) כך שהתבשיל כל הזמן יהיה ברתיחה עדינה. רתיחה עדינה זה כשהתבשיל מבעבע אבל לא נראה כמו ג’קוזי. כדאי לבדוק פעם בשעה ולראות שהחום מתאים ולבדוק קצת את התיבול.

הבישול צריך להיות לפחות 4 שעות וכדאי גם 5 ו-6. אל תתעצלו! אין לכם מושג כמה התבשיל משתפר אחרי השעה השלישית שהוא על הפלטה. מה עוד שהשעועית לא תהיה מספיק רכה, כי היא לא עברה בישול מוקדם. ובגלל שזה לא גז, אפשר להשאיר את הפלטה על אש נמוכה וגם לצאת לסידורים.

זהו, אחרי שהסיר קיבל באהבה את הבישול האיטי וכמו שאייל שני אומר “כל המרכיבים ניתחו ביחד ליצירה אחת שהיא גם אדמה וגם שמיים”, או במילים אחרות – כשזה מוכן, להגיש בקערה גדולה. לא צריך תוספת – זו ארוחה שלמה. אפשר לפזר גבינה צהובה או שמנת חמוצה אם אתם ממש מושחתים.

סיר גדול כזה של צ’ילי מספיק לארבע משפחות, או לחלופין מחזיק שבוע במקרר יפה, וגם אפשר לחלק לקופסאות ולהקפיא. בתיאבון, ותודה לאמריקה, מולדת הפאסט פוד והתביעות המטופשות.