קוביות

אני אתחיל עם קצת ארס-פואטיקה, וכולכם עשיתם לפחות שתי יחידות ספרות בתיכון אז אתם יודעים מה זה. כבר הרבה זמן לא פורסם שום דבר בפודגבר. ואם שבועיים לא נראה לכם כמו הרבה זמן – אז לפני שבועיים לרבקה בלאק לא היו 66 מיליון צפיות. אפשר לתת תירוצים: ההוא היה בחו”ל, להוא הייתה תקופת מבחנים, אבל השורה התחתונה היא שלא היה לנו שום דבר שנון לכתוב כבר שבועיים. שזה בול כמו לכתוב בשביל ארץ נהדרת.

מטורפת עלייך.

אבל כשממליצים לי בחום על מסעדה, והמחירים מגניבים, ויש תעלול שיווקי שמצטלם יפה, ומגוון אלכוהול מעניין, ואני בדיוק מוצא את עצמי לידה ורעב, זה סימן. למסעדה קוראים קוביות, והמחירים הם בין 30 ל-60 ש”ח לסוג של עסקית שתקפה בכל שעה, והכל שם בצורת קוביות, ויש כל מני בירות שאתם בטח זוכרים מהפסטיבירה, והיא נמצאת ממש על כיכר רבין. חדי העין שמו לב לתקבולת המשלימה שעשיתי כאן, כמו שלמדנו בבגרות בתנ”ך.

הקונץ פה הוא כזה: אתם בוחרים בשר ומשלמים על פיו (החל משניצל/חזה עוף ב-30 ש”ח ועד פילה בקר או אנטרקוט ב-50 ש”ח), ומקבלים ליד צ’יפס וסלט ירוק. הכל חתוך לקוביות, ועל השולחן אין בכלל סכין, רק מזלגות וקוביות. והמנות לא קטנות – 250 גרם פילה בקר זה לא מעט.

אבל 250 מ"ל עראק זה הרבה יותר מדי

האווירה היא כמצופה ממקום כזה, שבמקור היה אמור להיות פלאפליה אבל עשו ממנו משהו הרבה יותר טוב. השאירו את הכסאות בחוץ ואת הבר בפנים והעיפו את הקערות עם הטחינה. השאירו מקום נקי ומסודר (אז אפשר להביא בחורות ואפילו לקנות להן בקבוק למברוסקו בשלושים ומשהו שקל) תוך כדי שמשדרים אווירה מספיק לא מחייבת בשביל שתוכל לבוא עם חברים (ולשבת על בקבוק מקשוף במחיר היותר מסבבה של שלושים ומשהו שקל). אבל לא באנו לדבר על אווירה – באנו לדבר על בשר. הזמנו שייטל, ב-40 ש”ח, קיבלנו בדיוק את מה שהזמנו – טעם מרוכז וחזק של בשר בקר. עשוי במידה ולא מתחבא מאחורי שום רוטב ושום תיבול מלבד מלח ופלפל. אולי קצת מתחבא מאחורי צורת ההגשה – אבל זה הקונץ של המקום.

לתוספת אפשר לבחור בין קוביות צ’יפס, קוביות תפוח אדמה או קוביות אורז. אין לי מושג מה זה קוביית אורז, אבל הצ’יפס היה אדיר, אז לא שווה לבדוק. אני לא אדבר הרבה על הצ’יפס, כי זה רק צ’יפס, אבל הוא נכנס לשמן רק אחרי שהזמנתי – וזה כבר חלק חשוב מהסיפור – והיה ממש טעים.

בשר!

הזמנו גם נתח קצבים – סוג של ספיישל ב-60 ש”ח. אם לשייטל היה טעם חזק של בשר – הנתח קצבים היה כאילו פינוקיו היה עשוי מפרה, והוא התעורר לחיים בתוך הפה שלי. אולי לא הייתי בוטה מספיק – זה היה כאילו אני הייתי סבתא של כיפה אדומה, וכיפה אדומה באה לבקר אותי והביאה לי סל מלא בבשר, ואז הגיע השועל ואני בעטתי בו, כי אף אחד לא יקח ממני את הבשר שלי. אולי אני ציורי מדי – היה לי ממש טעים. לקינוח תקבלו קוביית שוקולד – ותגידו שפודגבר אמר שהשוקולד באריזה האדומה טעים יותר.

מלח, פלפל, אש ובשר.

לסיכום: יש פה אוכל מצוין, במנות גדולות יחסית, במחיר הוגן, באווירה שכונתית ועם אלכוהול במחירים מצויינים. נקודות לשיפור: תעיפו את הסלט מהצלחת שלי, ותשימו איזה חוברת הוראות בשביל שנדע לפתור את הקוביה ההונגרית. ואם אתם רוצים לצאת בכלל מוזרים: תוסיפו מנה לתפריט בשם “הקוביה ההונגרית” שתהיה פשוט קוביה גדולה של סלמי.

קוביות, מלכי ישראל 8, תל אביב.

האוכל הצמחוני של מיכל

נתחיל בהבהרה: מאחורי המתכון הזה עומדת אישה. זה לא משהו שאנחנו נוהגים לעשות פה בפוד-גבר בדיוק מהסיבות שמופיעות בכותרת: הן מכריחות אותנו לאכול כל מיני דברים כמו ירקות וטופו בזמן שאנחנו יכולים לאכול בשר. מצד שני, אף פעם לא תמצאו אותי אומר לא לאוכל. ככה מצאתי את עצמי מכין עם מיכל את המתכון המגניב הזה שמשלב מזרח ומזרח רחוק יותר. יש פה טעמים מיוחדים וזו לגמרי מנה שיכולה להתאים לארוחת שישי גדושת משתתפים או לאחסון בטפרוור במקרר לארוחות לכל השבוע עם או בלי אורז.

מי היה מאמין שגם נשים יודעות לבשל...

יש במתכון הזה הרבה רכיבים אז תוציאו עט:

1 חבילה טופו (אפשר להחליף ברצועות חזה עוף, ואז צריך בערך 400 גרם)

שקית קשיו טבעי

2 זוקיני

ענף ברוקולי

חצי כרובית

בטטה

גזר או שניים

בצל סגול גדול

4-5 שיני שום

5 כפות שמן קנולה

חצי חבילת שעועית עדינה קפואה – מבושלת אבל שלא תהיה רכה יותר מדי

מעט פטרוזיליה וכוסברה לתיבול

5 כפות גדושות טחינה

מלא קארי

קצת פפריקה מתוקה

קצת צ’ילי הודי/רגיל/ פפריקה חריפה

התמונה לא מומלצת לצפיה לגברים בעלי קיבה חלשה

שמים בסיר גדול או בווק 5 כפות שמן וכשהוא חם מוסיפים מלא קארי. מה זה מלא – לכו על איזה 2-3 כפות גדושות. הרעיון הזה של לטגן את התבלינים בהתחלה מאוד נפוץ בהודו ונקרא משום מה “פתיחה” של התבלינים. עכשיו אל תהיו חכמולוגים ותגידו שאי אפשר לפתוח תבלינים. ברור שאי אפשר כי תבלינים זה לא חלון. אבל זה כן מבליט את הטעמים של התבלין. לזה מוסיפים את הבצל ומטגנים.

או שאתה מתחיל להוציא את כל הטעמים או שאני פותח אותך, שמעת?

אחר כך מוסיפים את כל שאר הירקות – מתחילים מהקשים יותר כמו הגזר והבטטה והולכים לאט אל הרכים: השעועית העדינה והזוקיני. כשהירקות מתרככים מוסיפים את הטחינה הגולמית ומערבבים אותה עם הירקות עד שהיא נמסה. מוסיפים את שיני השום ואז מוסיפים קצת מים , זה לא צריך להיות מרק זה צריך להיות עם מעט רוטב. מטגנים בנפרד את הקשיו ואת הטופו עד שהם משחימים ומוסיפים לירקות עם הטחינה.

זה פשוט... בריא מדי

כשהכל מוכן מוסיפים איזה רבע שיח פטרוזיליה קצוצה ורבע שיח כוסברה קצוצה – רק לחמם אותם בלי להוציא להם את החיוניות. זהו, יש לנו פה אחלה מנה עם הרבה טעמים ומרקמים. ואם פעם שואלים אתכם מאיפה המתכון בחייאת שתגידו שמרות סירקיס ולא מפוד-גבר.

זה נראה כמו קלקר, זה בטעם של קלקר - זה חייב להיות טופו

סושי ללא סושי

פעם סושי היה מגניב. זה היה חדש, זה היה עם טעם של חו”ל, זה היה מגניב לאירוח, זה היה מרשים בחורות. אבל כמו כל טרנד שהלך קצת רחוק מדי (מישהו אמר גזרה גבוהה?) עכשיו כבר לא שמים לב שזה מגניב אלא רק ללחץ באזור הריאות.

פתאום לכל מסעדה יש מחלקת סושי, כל טמבל שלפני שניה גילגל רק מלווח (מקסימום ג’וינט) קורא לעצמו סושימן, ואף בת מצווש לא שלמה בלי עמדת סושי מאויישת על ידי פליט מאריתראה.

אבל מה, עם כל השפע הזה עדיין אי אפשר למצוא בשום מקום רול בפחות מ-24 שקלים. להזכירכם, רול זה כמו לאפה אבל מספיק קטן כדי לנקות שווארמה שנתקעה בין השיניים. ותהרגו אותי, כמה שאני אוהב סושי, אני לא מוכן להישאר רעב בשביל אף אחד. ואל תגידו לי לאכול לאט, אם הייתי רוצה לעשות דברים כיפים לאט הייתי הולך לסדנת סקס טנטרי.

אז נכין את זה בבית. כל מי שאי פעם הכין סושי בבית (ורץ לספר לפייסבוק) ודאי מצא עצמו מתחבט במספר שאלות מהותיות:
1. יש מצב שהחומץ הסיני זה חומץ רגיל ששמו לו תווית בסינית ולוקחים עליו 20 שקל?
2. למה צריך לקנות סטיקי רייס? אי אפשר פשוט לשים יותר מדי מים באורז כמו שאני תמיד עושה?
3. למה חביתה שמקופלת על עצמה חמישים פעם זה טעים?

אבל אחרי הפעמיים הראשונות, כשההתלהבות שוככת, מתברר שלהכין סושי בבית זה חתיכת בזבוז זמן ובסוף כל מה שיוצא לך זה כאב בטן נוראי אחרי שאכלת את הקצוות של 40 רולים.

אז סושי זה כבר לא כל-כך מגניב, אני מקווה השתכנעתם. רק שיש בעיה אחת עם התיאוריה שלי – סושי זה טעים. יש משהו בשילוב של הרכיבים הפשוטים והטריים שפשוט עובד (ויש גם את האצות, אבל מי באמת אוהב לאכול דפי A4 שהגיעו מיפן?). אז היום ננסה לשחזר את הטעמים של סושי אבל בלי כל הנייר צלופן ירוק / חומץ סיני עתיק / פלסטלינה-שתמיד-נותנים-לך-אבל-אל-תיגע-בזה-יא-מטורף.

זה לא באמת מתכון, יותר כמו רעיון. בשלו אורז בצורה האהובה עליכם, והגישו אותו עם התוספות שאתם אוהבים בסושי שלכם. אבוקדו חתוך לקוביות הוא הבסיס של המנה הזאת, ולא הייתי מוותר עליו. לוקחים חצי אובקדו וחורצים אותו לקוביות כמו של מנגו. אח”כ עם כפית שולפים אותן החוצה.

עוד תוספות שכדאי לנסות – מלפפון וגזר חתוכים לקוביות קטנטנות וחביתה (רגילה!) חתוכה. יש לכם רעיון לעוד תוספות? כתבו בתגובות. בתיאבון.