סנדוויץ’ ברכה

בחיפה יש את סצנת האוכל הסטנדרטית בדומה לכל עיר: פלאפל, חומוס, שווארמה וכו’. אבל לחיפה יש גם תדמית של עיר קצת משונה וזה בא לידי ביטוי בהמון דוכני בורקס והמון סנדוויצ’יות (סנדוויץ’-בר בעגה המקומית). שזה קצת מוזר, כי בינינו, אתה רוצה סנדוויץ’? תכין לעצמך סנדוויץ’. אבל כמו שברכה אומרת: “פה זה לא סנדוויץ’, פה זה חוויה”. ואתם לא רוצים להתווכח עם ברכה, תאמינו לי.

כשנכנסים למוסד החיפאי הזה נוצרת מהר מאוד תחושה שנכנסתם לברכה למטבח. זה מקום קטן, מעוטר קרמיקות וינטג’ ופוסטרים של אוכל וינטג’ ומחירון וינטג’ – רק שאצל ברכה זה לא וינטג’, היא פשוט לא שיפצה את המקום כבר ממש הרבה זמן. בכל אופן, פה זה המטבח של ברכה. פה ברכה קובעת הכל. ואתם הולכים לעשות 3 טעויות גורליות.

זה הולך בערך ככה: אתם קצת מהססים בהזמנה או מבקשים תפריט או עושים תנועה מינימלית לא הכרחית – ברכה עולה עליכם שזאת פעם ראשונה. והיא שם כבר 40 שנה, חבר’ה. “אז למה רק עכשיו אתם באים לבקר? כבר 40 שנה אני מחכה לכם”. אתם תנסו לתרץ אבל זה ממש לא עובד על ברכה.

הטעות השנייה שאתם הולכים לעשות זה לחשוב שהבחירה בידכם. קשה לתאר כמה זה לא נכון. ברכה מוכנה להתפשר במקרים קיצוניים של אנשים שלא אוכלים בשר (“לא מבינה אנשים כאלה”) או לא מערבבים בשר וגבינה (“זה פשוט יותר טעים”). אבל תעשו לעצמכם טובה ואל תתווכחו יותר מדי. ברכה יודעת הכי טוב מה אתם אוהבים. ממה שהצלחתי להבין הכריך הקלאסי עולה 30 שקל ומכיל: מיונז, חריף, חסה, מלפפון חמוץ, עגבניה, סלמי ושינקן מטוגן עם גבינה.

כל זה רק כדי לתת לכם תחושה כוזבת שאולי אתם יודעים מה אתם רוצים

הטעות השלישית שאתם הולכים לעשות זה להזכיר לברכה כל סנדוויץ’ אחר שאכלתם בימי חייכם. כי אצל ברכה זה לא סנדוויץ’, זה חוויה (כבר אמרנו?). והלחם זה כמו עוגה. והרטבים עושים במקום. ו”אי אפשר להסביר מה כל כך טעים פה, זה בידיים שלי”. והעובדים של סנדוויץ’-בר מהכרמל באים לאכול אצלה בסוף המשמרת, והמנהל של “רובנ’ס ” בא לאכול אצלה בסתר ו”איזה שחקן טלויזיה מפורסם מת”א שאוכל פה 3 סנדוויצ’ים ו-4 קולה ואני מבינה איך הוא אוכל 3 סנדוויץ’ אבל לאן הולך הקולה?”

בסוף, אתם יוצאים מרוצים. כי הסנדוויץ’ של ברכה באמת מאוד טעים, ובגלל שברכה עשתה בעצמה את כל ההחלטות הקשות, את הסמול-טוק ואת האתנחות הקומיות. “ופעם הבאה אל תחכה עוד 40 שנה”. וברכה, מה עם איזה מסר למי שעדיין לא היה כאן? “שיעלה דחוף על מטוס סילון ויגיע לפה”

סנדוויץ’ ברכה, שבתאי לוי 12, חיפה

חביפיצה

אחת הבעיות הגדולות איתה מתמודדים אומנים בכל העולם, היא ההרגשה כבר שהמציאו הכל. הביטלס כבר הגיעו לכל שילובי הצלילים שנעימים לאוזן אנושית, וכל מה שנשאר לנו עכשיו זה שילובי צלילים שלא נעימים לאוזן אנושית (או בשפה המקצועית: דאב סטפ). האמנים הגדולים ציירו כבר לפני 200 שנה בכל סגנון אפשרי, מה שהפך את כל מה שבא אחרי זה לאמנות פוסט-מודרניסטית (או בשפה המקצועית: קשקושים של תינוק בן שנה).

וגם בתחום האוכל, נראה שכבר מזמן, כאנושות, עשינו הכל. ניסינו לאפות את כל מה שנאפה, לטגן את כל מה שמיטגן, לבשל את כל מה שמתבשל, ואח”כ גם לזנוח את כל השיטות האלה ולהכין הכל במיקרו. ניסינו לאכול כל חיה אפשרית, כל דבר שיוצא מכל חיה אפשרית, ניסינו זרעונים, נבטוטים, עלי בייבי (מישהו צריך להגיד את זה – זה עלים של מישהו שעישב את הגינה שלו), ביצים של דגים, דגים של ביצים, ניסינו הכל גם נא, גם מורתח, מפוסטר, עם קטשופ, בלי גלוטן. ואת הכל גם בתור גלידה.

נראה שהדבר היחיד שנשאר לנו זה לשלב. אפשר לקרוא לזה “בלנד”, למתג את זה כפיוז’ן, אבל בתכל’ס זה פשוט מחסור טוטאלי ביצירתיות ועודף מובהק של שעמום שהביא אותנו ל”הישגים” כמו המבורגר עם ביצת עין, וודקה עם רדבול, שקשוקה עם שעועית, והגרוע מכולם – אבטיח וגבינה בולגרית. מאוד בוגר מצידך, אנושות.

עוד שילוב שפשוט לא הולך ביחד

אותו שעמום ומחסור טוטאלי ביצירתיות (שאגב גרמו לנו לפתוח את הבלוג הזה) היו כנר לרגלינו בעודנו ממציאים את המאכל המיותר הבא – החביפּיצה (מחסור טוטאלי ביצירתיות ניכר גם בבחירת השם). רק דבר אחד הפתיע אותנו בכל הניסוי הזה – אשכרה יצא טעים.

החביפיצה™ היא בתכלס חביתה משודרגת, שעושים כשרוצים לפנק מישהו באמת. היא נראית מגניבה לגמרי, היא די משביעה ובמבחן טעימות מקצועי שערכנו בקרב 2 נבדקים משכבות זהות לחלוטין באוכלוסיה, התגובות נעו בין “וואלה זה טעים” ל-“וואלה זה די טעים”, שזה מרשים ביותר.

כל מה שתצטרכו כאן זה 3-4 ביצים, חצי עגבניה, חצי בצל, גבינה צהובה וממרח עגבניות מיובשות. תוספות נחמדות שישדרגו את המנה הן זיתים, פטריות, גבינה בולגרית, ועלי בזיליקום.

במחבת גדולה יחסית, מטגנים את הבצל עם כף יפה של שמן זית עד שהוא נהיה שקוף. גם את העגבניות נטגן אבל נוסיף אותן 2 דקות אחרי הבצל. בינתיים מקשקשים את הביצים עם מלח, באותה צורה שאתם מקשקשים חביתה, אבל עם יותר רגש. שופכים את הביצים, מחלישים לאש קטנה-בינונית ומכסים את המחבת עם מכסה (ואל תגידו לי שאין למחבת שלכם מכסה. לכל סיר יש מכסה).

בזמן הזה החביתה מתבשלת והופכת למין פשטידונת כזאת עם תחתית פריכה, שדי מזכירה במרקם פיצה. כשהחלק העליון של החביתה כבר די מגובש על עצמו (זה יקח בערך 7-10 דקות), מוסיפים את התוספות: אם יש לכם מזליפים קצת ממרח עגבניות מיובשות, מגררים את הגבינה מעל (עם פומפיה פשוטה), ומוסיפים זיתים או כל תוספת אחרת שבא לכם. נותנים לדבר הזה עוד 2 דקות להתגבש ומכבים את האש.

עכשיו חותכים כמו פיצה ומגישים על רקע קולות ההתפעלות של כל הנוכחים. מבטיח שתהיה התפעלות. ואם לא, לא נורא –  אנחנו כבר עובדים פה במרץ על הההמצאה הסודית הבאה. אני רק יכול לגלות שיהיה בזה חמאת בוטנים ופסטרמה.

טבולה

טבולה, סלט טבולה. מצד אחד זה מאכל עם שם אסלי ערבי אז זה אוטומטית מאכל גברי קלאסי. מהצד השני זה סלט, כזה עם עלים וירוק ובריא וכל מני דברים שהם לא מטוגנים שזה כבר קצת מטריד. טבולה קלאסי עושים עם בורגול, אבל אין לכם בורגול ואתם אפילו לא לגמרי בטוחים שאתם יודעים איך נראה בורגול. מה שאתם כן יודעים, וזה כי אתם נמצאים באינטרנט והכל במרחק ויקיפדיה ממכם, זה שבורגול באנגלית זה בולגור, ושמיקי קם שיחקה דמות בשם בורגול בפרק של זהו זה.

מיקי קם, אילוסטרציה

בכל מקרה, אנחנו נכין סלט טבולה עם שינוי קטן שעושה אותו זריז להכנה אבל חוץ מזה הוא אסלי אותנטי מהלבאנט, בדיוק כמו קובי אוז או המסעדה בכניסה לאבו-גוש. המצרכים: חצי שקית קוסקוס (כזה שכתוב עליו “מהיר הכנה”), צרור פטרוזיליה, צרור נענע, עגבניה, לימון, מעט שמן זית ומלח.

טיפ מנצח בשביל להבדיל בין פטרוזיליה לכוסברה: לפטרוזיליה יש ריח של פטרוזיליה ולכוסברה אין.

בואו נתחיל עם הקוסקוס. להכין קוסקוס זה לא הרבה יותר מסובך מלהכין מנה-חמה ו/או לקרוא את ההוראות שכתובות על השקית. שמים בסיר קטן כוס קוסקוס עם כוס מים רותחים ושתי כפות שמן, סוגרים את המכסה ופשוט מחכים 5 דקות או קצת יותר. כן, אפילו לא צריך כיריים. אחרי 5 דקות (או קצת יותר) המים יספגו והקוסקוס יהיה מוכן.

בול כמו מנה-חמה

סבבה, העבודה הקשה מאחורינו, עכשיו העבודה המלכלכת. את הפטרוזיליה והנענע קוצצים דק. תראו איזה קטע, אני כתבתי משפט אחד אבל לעשות את זה ולנקות אחריכם יקח לכם חצי שעה. צריך להוציא החוצה את ההגבעולים העבים של הפטרוזיליה ואת כל הגבעולים של הנענע, ואז לקצוץ דק עם סכין או להשתמש במעבד מזון. אם משתמשים במעבד מזון – אז לפולסים קצרים, אנחנו לא מנסים להכין פסטו או ממרח פטרוזיליה, רק לקצוץ את העלים.

זו סתם תמונה להמחשה, אני השתמשתי במעבד מזון. אני לא פראייר.

עכשיו נכין רוטב. לא ביג דיל: מגרדים קצת את הקליפה של הלימון לתוך כלי. זה נשמע פלצני ומיותר, וכנראה שזה באמת פלצני ומיותר, אבל זה עושה ריח טוב. את המיץ של הלימון סוחטים לתוך אותו הכלי. מוסיפים מלח, ומעט שמן זית. כן, לקרוא לזה רוטב זה באמת הגזמה. הכנו מיץ לימון.

לסיום, צריך רק לקצוץ את העגבניות.

קצצתי

אוקי, צריך לקצוץ דק את העגבניות.

קצצתי דק

צריך לקצוץ ממש דק את העגבניות.

מספיק דק?

ועכשיו כשהבדיחה המטופשת הזאת מאחורינו, אפשר להמשיך:, מערבבים את הקוסקוס עם הפטרוזיליה, הנענע והעגבניות הקצוצות דק ואז מוסיפים את הלימון לאט לאט, וטועמים תוך כדי. הטבולה טעימה כשהיא חמצמצה, אבל מיץ מלימון שלם זה כנראה קצת יותר מדי לכמויות האלו. מהנסיון שלי – משהו בין חצי לשלושת רבעי לימון יעשה את העבודה. בתאבון.

טבולה באקסטרים קלוז-אפ