הבגט של אורי

התגובה הראשונה שתשמע לאחר צירוף המילים “העיר העתיקה בבאר-שבע” יהיה תמיד “מה? אין עיר עתיקה בבאר שבע, יא מצחיק”. תתפלאו, דווקא יש. אמנם היא לא קדושה לכל הדתות ולא רבים עליה כבר 2 מיליון שנה, אבל אל תזקפו את זה לרעתה, יש בה הרבה דברים שהייתי בכיף מסתכסך עליהם עם איזה דת מזדמנת. והנה אחד מהם.

בכל צהריים, עשרות אנשים מכל דת, גזע ומין (אבל כולם הם איכשהו בני דודים של גיסתו של אורי) נאספים לכיכר המרכזית בעיר העתיקה ומשיגים לעצמם בגט. מה שהיה יכול לגרום לבלאגן ולחץ ודחיפות (בכל זאת באר שבע), אבל ההיפך הוא הנכון. אורי, שהוא סוג של נזיר זן שהגיע בטעות לארץ, מתנהל בקצב משלו. לוקח הזמנות, מכין בגטים ומנהל חמישה סמול טוקים שונים – והכל בו זמנית ועם חיוך.

ואם לא רק כדי לחזות בפלא הזה תבואו, אז תבואו גם בשביל הבגט. בתפריט (14-16 שקל): בגט שקשוקה, סנדוויץ’ טוניסאי עם לימון קטלני, וסנדוויץ’ חביתת ירק. החביתה, כמו במקדנולד’ס, נשברת רק לאחר שמזמינים, ומטוגנת על הכיריים שנמצאות ממש על הדוכן, אישי לכל לקוח. באמת שזה מקסים.

השקשוקה של אורי לא יוצאת מגדר הרגיל, אבל המנה כולה נפלאה – עם בגט שמתפצפץ בפה, רטבים טריים (רוטב דלעת, סחוג ולימון), הטחינה מעל והחמוצים ליד – זאת מנה משביעה ומאוד משמחת. ועל הדרך תכירו גם כמה בני דודים של גיסתו של אורי, חבר’ה זהב אחד אחד.

הבגט של אורי, החלוץ 86, נו ממש באמצע של העיר העתיקה, באר שבע

הום פרייז של דיקסי

נפתח בהבהרה: המתכון הבא הועבר אלי מהדודה האמריקאית שלי, דיקסי, וכל קשר בינו לבין המסעדה התל אביבית (המצוינת) דיקסי, שגם – רצה הגורל – מגישה מנה בשם הום פרייז, מקרי בהחלט. אחד העקרונות החשובים ביותר בפוד-גבר זה יושרה מקצועית, לכן עצם זה שאתם מעלים את הרעיון הזה, ממש מעליב אותי. תתביישו לכם.

ולנושא שלנו. ההום פרייז הפכה בשנים האחרונות למנה שתוכלו למצוא בכל פאב. ברוב המקרים זה יהיה רק תירוץ לקחת עוד 10 שקלים על צ’יפס, שאפשר לתמחר אותם כך: 5 שקל – חתכנו את הצ’יפס לקוביות, 5 שקל – שמנו עליו צ’ילי. ההום פרייז של דיקסי (כפרה עליה, איזה דודה היא) לעומת זאת, שוחים ברוטב קרמי מושחת, חריפים ואי אפשר להפסיק לאכול מהם.

אני זוכר את הפעם הראשונה שאכלתי את ההום פרייז האלה. זה הגיע אלי בטייק-אוואי, בתוך קופסת קרטון שכתמי השמן איימו לצבוע מלבן לאפור. ובפנים היה משהו, ספק מנה, ספק מרק, ספק ההגדרה המילונית של כולסטרול. אבל כמה שזה היה טעים.

כשניסיתי לשחזר את המנה הזאת בבית גיליתי שהאינטרנט מלא בעשרות מתכונים שטוענים שהם-הם פיצחו את המתכון של דודה שלי, רק מה – הם לא. מה לא ניסיתי – מיונז, חמאה, טיגון עמוק, טיגון רדוד. המתכון הבא יותר פשוט, יותר בריא (מי מבשל עם מיונז?!) וממש דומה למקור.

אז מה עם השומן, אתן שואלות? אחת העובדות הנכונות ביותר לגבי אוכל שמן זה שהרבה יותר קל לאכול אותו בחוץ מלהכין אותו. אין מה לעשות – להזמין סופלה זה טעים ונחמד אבל שאתה מכין אותו וזורק פנימה 5 חבילות חמאה, אתה לא יכול לשקר לעצמך שזה לא כזה משמין. לכן העברנו את ההום פרייז מהפך קטן – את התפו”א אנחנו נאפה במקום לטגן (זה גם יותר קל) ובאמת שנשתדל להיות זהירים עם השמנת.

4 תפו”א בינוניים-גדולים
1 פלפל אדום (לא גמבה, זה שם מעצבן).
2 בצלים גדולים
1 כוס (כן, כוס) רוטב צ’ילי מתוק
1/3 כוס שמנת לבישול 15%

 אחרי שמחממים תנור ל-200 מעלות, חותכים את תפוחי האדמה לקוביות קטנות ונחמדות. הייתי אומר לכם כמה ס”מ אבל אני לא מחזיק במטבח סרגל. את הקוביות מערבבים עם כפית מלח, וכף שמן רגיל, וזורקים לתנור, שמה הם צריכות להיות בערך 30-40 דקות, עד שהן שחומות אבל לא שרופות, ככה שהן לא ימעכו כשתערבבו אותם אח”כ. ככה זה אמור להיראות לפני ואחרי:

 בזמן שהתנור עושה את שלו, חתכו את הבצלים ואת הפלפלים – שניהם לרצועות דקות מאוד. חממו ווק עם אש גבוהה ו-2 כפות שמן ותתחילו לטגן עם קצת מלח וקצת סוכר. זה הולך להיות טיגון די ארוך – 20-25 דקות, וכדאי לעשות אותו עם מכסה סגור. בסוף הבצלים והפלפלים צריכים להיראות שקופים, עייפים, וטיפה שחומים (אבל לא ממש). מנמיכים את האש.

ועכשיו החלק הכיפי: קוראים למישהו שאוהבים, ונותנים לו לשפוך פנימה את הצ’ילי והשמנת. הערבוב שלהם יחזיר אתכם ליום ההוא בגן שלמדתם מה זה צבעי גואש, והפעם גם תוכלו לאכול מהידיים. בסוף מחכה לכם הגן עדן הבא:

שופכים את תפוחי האדמה פנימה, מערבבים טוב, ונותנים להכל להתבשל עוד כמה דקות. מגישים עם סלט ותוכניות לדיאטה.

פתיתים זרחניים בנוסח צבא

אין כמו אוכל צבאי.

סתם, זה שקר. די דומה לשקר אחר שאתם מכירים, כשמסתובבים בחו”ל ואז מישהו אומר “אבל בתכל’ס, אין כמו בארץ”. גם שקר. בעצם, אולי אין כמו בארץ, אבל יש הרבה יותר טוב מבארץ.

אותו כנ”ל לגבי אוכל צבאי. יש מטבחים יותר טעימים ממנו. עזבו את זה, אני מכיר פחי זבל יותר טעימים ממנו. אבל יש בו משהו שלא תמצאו במקום אחר – ואני לא מדבר על הכמויות המסחריות של הסודה לשתיה, על השניצלונים בטעם חזה עוף, או על הפשטידת-שאריות-מאתמול. אני מדבר, כמובן על נוסטלגיה.

כן כן, לכולנו יש קצת נוסטלגיה מהצבא. לדוגמא, הפעם ההיא שהיית צריך לסגור שבת על איזה הר באמצע שום מקום ואז פתאום יוסי בניון הגיע כדי לשחק איתך כדורגל. או הפעם ההיא שצלצל לך הטלפון בדיוק כשהמפקד תידרך אותך וכולם צחקו.

טוב, אז אולי אין לי ממש נוסטלגיה לצבא, אבל לאוכל הצבאי דווקא יש לי. למה? כי אכלתי כל יום בחדר אוכל במשך חלק נכבד מחיי, ונשארתי בחיים כדי לספר. וכשהרמה הכללית כל כך נמוכה, כמה זכרונות טובים דווקא כן נשארים – העוגת שוקולד שפעם אחת יצאה מהתנור חמה (ה-6 לפברואר, דברים כאלה לא שוכחים), הפעם ההיא שהיה גם צ’יפס וגם קטשופ באותו היום, והפעם שהתנור של השניצל תירס נשאר בלי השגחה לכמה דקות.

אבל לפני כמה ימים התעוררה בי נוסטלגיה מאוד מסויימת – לפתיתים של הצבא. כן כן, הפתיתים השמנוניים המזעזעים הזרחניים שהייתי אוכל 3 צלחות שלהם ואז מתחרט למראה שלולית השמן שהם השאירו לי, בבטן ובצלחת. מנה שמגלמת את כל מה שלא בסדר באוכל הצבאי – ואת כל מה שלא בסדר אצלי שאני מת עליה.

במבט יותר עמוק, נראה לי עכשיו שהפתיתים הזרחניים היא מנה מחושבת אשר מגיע כהנחיה מהדרגים הגבוהים בצה”ל. שימו לב ליעילות שלה למערכת: זו מנה בעלת מרכיב אחד בלבד, שמחירו מעולם לא עלה; היא משאירה לך טעם שורף ולא ברור על הלשון בעת האכילה כך שלא תוכל להרגיש שום דבר אחר – או במילים אחרות, מנטרלת את אנינות הטעם שלך; הכתם הצהוב-זוהר שנשאר על הצלחות לדראון עולם פוטר את הצבא מבאמת לנקות אותן, כי הרי הכתם של הכורכום .כבר לא יירד משם; וזו מנה מזינה שיוצרת חיילים חזקים ונחושים (אם כי מלאי חרטה)

אוקיי, חזרה אלי ולהתעוררות הנוסטלגית. אחוז תזזית הלכתי למטבח למלאכת שחזור המנה (מה שמזכיר לי שבחדר האוכל בבסיס שלי היה חדר צדדי עם השלט המטריד “שחזור מזון”). מה שלא היה כל כך קשה, כי הרבה תחכום אין במנה הזאת. מה כן יש בה?

פתיתים. 7.90 שקלים למוצר כ"כ בסיסי

2 כוסות פתיתים
2-2.5 כפיות מלח
1.5 כפיות כורכום
חצי כפית סוכר
3 כפות שמן עבור טיגון + 2 כפות לבישול
בצל אחד בינוני (לא חובה, לא היה במקור)

את הרכיבים יש לבחור על פי אמות מידה צבאיות: הכי זול שיש. תקנו פתיתים של ויטה, אני מרשה לכם, ושלא תעזו להשתמש פה בשמן איכותי, זה יהרוס את המנה לגמרי.

ההכנה מספיק פשוטה כדי שכל טבח צבאי יוכל לעבור את בחינות הכניסה שלו: מטגנים בצל (אם רוצים, זאת תוספת שלי) בהרבה שמן 10 דקות על אש קטנה-בינונית, מוסיפים את הפתיתים לטיגון מהיר ומתבלים לפי הכמויות. מוסיפים מים רותחים לפי הכמויות על האריזה (או על פי פקודות מטכ”ל) ומוסיפים עוד קצת שמן (ליתר בטחון) ואז בישול לפי ההוראות: להביא לרתיחה, לכסות עם אש קטנה ל-10 דקות, ואז לכבות ולהשאיר סגור עוד 10 דקות.

למי שעדיין נמצא כאן, ועוד לא הלך להקיא בשירותים (או להתנדב למילואים, לחילופין), נספר שהמתכון הזה עובד אותו דבר גם עם פסטה (עדיף בצורות קטנות) – מבשלים את הפסטה כרגיל ואז מטגנים עם השמן והתבלינים מספר דקות.

איך אתם יודעים שהמתכון הצליח לכם? כתם רדיואקטיבי יופיע על הצלחת מיד עם היעלמותם של הפתיתים. ועוד סימן – לא תוכלו להפסיק לאכול את זה. אין, אין כמו אוכל צבאי.

אין, באמת שאין