סנדוויץ’ לבנה וזעתר

את רוב הפוסטים באתר אנחנו נוהגים לפתוח בדיון ארוך ומעמיק בנושא תרבות האוכל, או במספר בדיחות פוגעניות וחסרות טעם. אבל עכשיו אנחנו ב”פרויקט כריך”, אז אין זמן לכל זה. אתם מאחרים, לא סידרתם את השיער, יש לכם איכסה בעיניים וריח רע מהפה. מהר להכין סנדוויץ’ ולצאת מהבית.

הסנדוויץ’ הזה הוא וריאציה למאכל האהוב על כולנו בצמתים בצפון, בבזארים בקניון, ובמסעדה האחרונה של אייל שני. מי אם לא, אם כל הטורטיות – פיתה דרוזית עם לבּנה וזעתר. ומה שיפה זה שכנראה שיש לכם את כל המרכיבים לסנדויץ’ הזה בבית.

אם אין לכם סבתא דרוזית בת 90 עם סאג’ בין הידיים וכוח סבל בלתי נגמר לחום, נסתפק במקרה הזה בלחמניה.

אם אין לכם לבּנה במקרר, כל מה שצריך זה לקחת חיתול משומש של תינוק ולתת ליוגורט לטפטף דרכו במשך 10 עד 14 ימים. סתם, פה זה לא אמירים. אנחנו פשוט ניקח גבינה ונטפטף עליה קצת לימון בשביל הארומה החמצמצה (גם גבינה פגת תוקף תעבוד במקרה הזה).

אם אין לכם זעתר בארון, פשוט תפסיקו להיות כאלה גזעניים.

כל מה שצריך לעשות כאן זה למרוח גבינה לבנה בנדיבות, מעליה קצת לימון והרבה זעתר וכמה טיפות של שמן זית, והרבה עלים ירוקים ממה שיש לכם (ואם אין לכם אז תקנו מדי פעם, זה עולה 2 שקל). גם כוסברה וגם פטרוזיליה יהיו מצוינים.

מבחן התיק. הצעת הגשה: על ג'וזה מוריניו

את “מבחן התיק” הכריך הזה עבר בהצלחה, ולמרות המראה הפרוע (שתואם את השיער שלכם היום), הטעם כמו חדש. בתיאבון!

ז’ק מלך הפלאפל

‏[הזדמנות אחרונה לזכות בחולצת פודגבר! שלחו את הביס שלכם עכשיו בפייסבוק]

בפרקים הקודמים של הפינה באר-שבעית, הסברתי לכם בצורה מלומדת (=חופרת) איך מזהים מקום “אסלי”. שכחו מכל זה. את פלאפל ז’ק תזהו גם בלי רמזים. גם אם תלכו עם כיסוי עיניים, גם אם תלכו עם דיאטנית קלינית, גם אם תלכו בגיא צלמוות – לא תיראו רע, כי הפלאפל עימכם.

מספר טלפון של 5 ספרות - זה אסלי

הפלאפל של ז’ק נמצא בשוק של באר-שבע, זה השוק הרגיל – לא השוק הבדואי ולא מחסני השוק. זה שפתוח כל יום וכל הזמן שוקק. הוא מזכיר את שוק התקווה (לדעתי השוק היפה בארץ) גם בתפאורה וגם בסחורה – ירקות, בשר ודגים. אבל דווקא בצד השני, היותר שומם, בין דוכנים של ביסלי גריל במשקל ונעלי “מייק” במשקל, מסתתר הפלאפל הכי טוב בבאר שבע.

זה מקום שנראה שהזמן קפא בו. השלטים נראים כמו תפאורה מסרט בורקס, הדוכן נראה כאילו כל יום הוא יום העצמאות, ורוב התנועה פה היא של מביני עניין – שאר הסוחרים בשוק שמזל כבר יודעת בעל-פה מה הם אוהבים בפיתה. המקום פועל מ-1969 ועבר מידיהם של ההורים לשני הילדים.

עכשיו, לגבי המנה. לדעתי, קשה מאוד למצוא היום מנות פלאפל שהן באמת טעימות. פשוט מהסיבה שכדי שכדור פלאפל יחזיק מנה הוא צריך להיות מאוד מאוד מיוחד. לכן קמו כל מיני מקומות שאני מכנה פלאפל “פוסט-מודרני”, שהחליטו שבמקום להשקיע בכדורים ישקיעו בכל השאר, וכך צמח הטרנד של פיתה-עם-גבינת-פטה-פסטו-אבוקדו-ולשים-לך-גם-פלאפל? “פלאפל שופ” ברעננה, למשל, עושים את זה באמת טוב.

אבל מעטים המקומות שהכדור שלהם מחזיק את כל המנה. בז’קו זה מה שקורה. זה לא שיש לתערובת טעם מיוחד; לא חושב שיש פה איזה מרכיב סודי. מה שכן יש פה זה כדורים גדולים וקריספיים, שמבתוכו מרגישים כאילו הזמנתם סטייק מדיום-רר – כל הבפנים רך, חם ומושלם. אם זה נשמע לכם קצת אירוטי, אז קלעתם בול. זה מה שקרה לי עם הפלאפל הזה.

לא בא לכם לשים את הראש בפנים ולתפוס תנומה?

מה שמשלים את המנה הפשוטה הזאת זה טחינה, סלט, ולביבות תפו”א משמחות ונוטפות שמן. ואת החמוצים הם חותכים בזיגזג. סתם שתדעו.

ז’ק מלך הפלאפל, שוק באר שבע, תשאלו איפה כשתהיו שם.

עוגת מצות

בהגדה של פסח יש כמה קטעים חשובים שתמיד מתעכבים עליהם. יש את הקטע שמופיעה המילה שדיים, ואז כולם בשולחן חשים בדרגות שונות של מבוכה, בעיקר לנוכח העובדה שדווקא הסבא נקרע מצחוק. יש את הקטע שקוראים אחרי הארוחה, וכולם בטוחים שבשנה שעברה לא קראנו אותו.
ויש גם את הקטע הבא:

“וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם”

ובכן, יש כמה דברים שאנחנו יכולים ללמוד מהציטוט הזה:
ראשית כל, בני ישראל כנראה לא קוראים פודגבר, וחבל, כי הרי ברור שיש לנו מלא מתכונים שלוקח רק כמה דקות להכין, ולא צריך בכלל להתמהמה. מה, לא יכלו לזרוק איזה שקשוקת שעועית על האש ולמנוע מכולנו את ייסורי הכשל”פ? טוב, מילא.

אבל מה שיותר משמעותי כאן הוא שזוהי הוכחה ברורה לכך שגם בימים הקדומים בני ישראל ידעו מה הדבר היחיד שטוב לעשות ממצות: עוגת מצות. לא רק כי לא חמץ היא, אלא פשוט כי זה טעים. ומן הסתם, גם בתקופה ההיא החבר’ה נתקעו עם מלאי מטורף של מצות אחרי החג (אריזות של 5 ק”ג זו לא המצאה של רמי לוי) ואין דבר יותר מוצלח לעשות עם השאריות מהפסח.

מה שונה המתכון הזה של עוגת מצות מאלה שאתם מכירים? א. הוא יותר טעים. ב. הוא של סבתא שלי, ויש לה נסיון במינוף של שאריות מזון מאז 1930. ג. הוא לא נורא נורא שמן, ואלוהים יודע שאכלתם יותר מדי בחג הזה. ד. ממש קל להכין אותו. לא שכנעתי אתכם? חבל. שכנעתי אתכם? יאללה למתכון.

אני אוהב את העוגה הזאת כשהיא לא מתוקה מדי, לכן הסוכר שמופיע במתכון הוא רשות בלבד – רק אם קהל היעד שלכם הוא ילדים, או ילדים מגודלים (ידועים גם בכינויים “גברים”).

3 חבילות שוקולד מריר (שזה 300 גרם).
1 חבילה קטנה של חמאה (לא הקטנות האלה מהארוחת בוקר במלון, מתחכמים).
1.5 קופסאות גבינה לבנה 5% (שזה אומר 375 גרם, בערך) – ודאו שאין שאריות פסטו בקופסא
לא חובה – 2 כפות סוכר

ההכנה היא כזאת:
מחממים בלהבה קטנטנה את החמאה חתוכה לקוביות ביחד עם הסוכר (אם בחרתם לשים, לא חובה). כשזה נמס מוסיפים את השוקולד מפורק לקוביות ומערבבים עד שהכל נמס. כדאי לעמוד ולערבב כי שוקולד אוהב להישרף אם לא מתייחסים אליו.

מניחים את הקרם להתקרר. בינתיים לוקחים תבנית גדולה וממלאים אותה במים מהברז עם כמה טיפות של תמצית וניל.

בכיוון השעון, מימין למעלה: שוקולד, גבינה, שוקולד, גבינה, שוקולד, גבינה.

כשהקרם התקרר, מערבבים לתוכו את הגבינה הלבנה. זה חלק כיפי ומאוד פוטוגני. תוסיפו את הגבינה לאט לאט ותראו מה הכמות שמתאימה לכם. אני אוהב שהקרם נהיה חום יותר בהיר ומרגישים את הטעם של הגבינה. אם אתם רוצים יותר שוקולדי – תעצרו יותר מוקדם.

עכשיו לוקחים מצה, מרטיבים כמו שצריך בבבריכת המים, משני הצדדים (בערך 20-30 שניות), עד שהיא נהיית קצת סמרטוטית. מניחים על התבנית ומורחים מנה נדיבה של הקרם (כמו שהייתם מורחים גבינה לבנה על לחם בערך). ממשיכים ל-5-6 קומות, או עד שנגמר הקרם, או עד שיצא החג, ואפשר לזרוק הכל ולחמם פיתה עם שוקולד. בתיאבון.