ממרח בצל וקניידלך בצל

אז מה שהולך להיות בבלוג בזמן הקרוב, זה ספיישל פסח, או במילים אחרות, ספיישל מזעזע של אוכל אשכנזי לפנים. נשאלת השאלה, האם השם הרע שיצא לאוכל אשכנזי הוא מוצדק? האם יש סיבה שכל פעם שמבקשים ממני להכין אוכל מהעדה שלי אני מעדיף להכין קוסקוס? לכך שמסעדות של “מטבח יהודי” הם כאלה שאפילו קופון של 20 ש”ח במקום 2000 ש”ח לא ימשכו אליהן לקוחות? לכך שבזמן ש”ארוחה אצל הסבתא הטריפוליטאית שלי” נשמע כמו גורמה, “ארוחה עם הסבתא הפולניה שלי” נשמע כמו שם לסרט אימה? אז התשובה שלי היא כזאת:

האוכל האשכנזי הוא טעים לאללה. אבל אני לא בטוח שאני יכול להסביר למה. קשה לי לכעוס על חבר שאומר שהוא בחיים לא יטעם גפילטע פיש. וואלה, אתה צודק. זאת קציצה אפורה (הצבע הרשמי של האוכל האשכנזי), של דג מתוק (?), יש סיכוי לא רע שתחנק למוות מאיזה עצם ענקית, ואם זה לא מספיק, מגישים אותה על מצע של ג’לי מזוויע ועם גזר למעלה. אז קצת קשה לשווק מאכל שנראה ככה. אבל אלוהים כמה שזה טעים. אותו כנ”ל לגבי כבד קצוץ, קוגל, וגם (תסלחו לי על הגילוי הנאות) ביצים במלח. אולי זה משהו בגנים, אולי זה בגלל שנתנו לי גרבר בטעם צימעס שהייתי קטן, אבל זה טעים לי, מה לעשות.

לכן החלטנו בפודגבר לפתוח בספיישעלך מיוחד לחג: פסח עם טוויסט. מה זה אומר? כמו שלמדנו מהשף אריק פורת (סתם, הוא למד מאיתנו), יש משהו מגניב בלקחת אוכל מסורתי ולשדרג אותו. הוא עשה את זה עם קרפלעך טעים לאללה, אנחנו ננסה לעשות את זה עם עוד כמה מאכלים. לאלה מכם שמחפשים קצת לרענן את שולחן הסדר, ולאלה מכם שהם לא אשכנזים (לא עלינו), נקווה שנשכנע אתכם שהזבל הזה לא סתם טעים לנו.

התוספת הראשונה לשולחן הסדר היא המתכון שהבאנו איתנו מדן אכדיה, ממרח בצל מטוגן. כשהשף אמר שזה פשוט בצל מטוגן ואז טחון לא ממש האמנו, אז הלכנו לנסות. והוא צדק. בהכנה פשוטה שקשה להאמין ייצא לכם ממרח טעים לאללה, לא שמן בכלל, שישדרג את המצות וגם את הקניידלך (על זה בהמשך).

לוקחים כ-5 בצלים, חותכים אותם לרצועות ומטגנים עם כף שמן אחת, במחבת עם מכסה (עדיף כזאת שלא נדבק אליה כלום). הטיגון הזה הוא טיגון ארוך על אש נמוכה ועם מכסה סגור – אנחנו לא רוצים לראות שרוף!
תנו לבצל לפחות 25 דקות להישחם לאיטו, ותוסיפו איפשהו באמצע הטיגון 2-3 כפיות סוכר שיעזרו לקרמול. אם הבצל נשרף, הוסיפו קצת שמן. הצבע שאתם צריכים לקבל בסופו של דבר הוא חום זהוב כזה כמו שאתם רואים בתמונה התחתונה.

מפה את הכל זורקים לבלנדר, ביחד עם כפית מלח ועוד כף אחת של שמן, לטחינה ארוכה. בסוף צריך לצאת ממרח קרמי כזה (ואם לא יצא תוסיפו עוד טיפה שמן).

הקניידלך זה מאכל כל כך טעים שאני בטוח שגם שיקסעס יאהבו אותו (למרות מוטיב הצבע האפור שחוזר כאן שוב). ההכנה הבסיסית שלו היא פשוטה, וכוללת ערבוב של החומרים הבאים:

2 ביצים
1 כוס קמח מצה
חצי כוס מים פושרים
קצת מלח (ואפשר קצת אגוז מוסקט)

שחקו עם הכמויות עד שתגיעו לעיסה סמיכה שנדבקת ליד בקלות. לאחר מכן מרטיבים את הידיים, ומכינים כדורים ויאללה למרק.

כופתאות עם הפתעות!

אנחנו השתמשנו גם בממרח הבצל וגם בשאריות הבצל המטוגן ששמנו בצד, ומילאנו את הכדורים בהפתעות קטנות. יצא טעים לאללה.

פרויקט כריך: סנדויץ’ טוניסאי

נפתח בפנייה מרגשת שקיבלנו על הוול בפייסבוק מהקורא הוותיק מתן:

פודגבר שלום,
אתם יכולים לעשות פינה שתעזור לסטונדטים לחוצים בבוקר.

רעיונות לסנדביצ’ים טובים שאפשר להכים במינימום זמן בבוקר,
שיחזיקו מעמד עד הצהרים ועדיין יהיו ממממש טעימים.

זה יעזור לי ממש.. ולכלל מעריצי פודגבר.
בתודה מראש… מתן.

אז למה אנחנו מספרים לכם את זה? ראשית, כדי שתדעו שאנחנו קוראים כל דבר שאתם שמים לנו על הוול. חוץ מתגובות שליליות, אותן אנחנו דואגים למחוק מיד. ושנית, כי בזאת הרמנו את הכפפה של מתן ואנחנו מכריזים בזאת על פתיחתו של מדור חדש בפודגבר: פרוייקט כריך.

שימו לב כמה חזק משתלב הכריך בחייו של הסטודנט:
זה האוכל שאתה מכין לעצמך בבוקר ולוקח בתיק, זה האוכל שאתה קונה כשנשארת בלי כלום ומה לעשות שסנדויץ’ מסובסד עם טונה זה משתלם, כשאתה חוזר הביתה מורעב אחרי יום ארוך תכין לעצמך – ניחשתם נכון – סנדויץ’ נוסף ואם בערב תצא עם חברים לפאב גם שם תאכל איזה “ג’בטה רוסטביף” שזה שם יפה ללחמניה עם פסטרמה.
אבל המצב בשטח קשה מנשוא. אנשים רבים וטובים נצפים כל יום באוניברסיטה ובמקומות העבודה, אוכלים כריכים מזעזעים כמו: “לחמניה עם חומוס”, “לחם רטוב עם גבינה ועגבניה” ועוד מפגעים. כאן נכנסת משטרת האוכל של פודגבר לעניינים. פרוייקט כריך נועד לעזור לכם למצוא את הסנדויץ’ המושלם בשבילכם.

הקריטריונים שלנו לכריך מוצלח הם פשוטים:
1. פשטות – הוא צריך להיות קל להכנה. כמה קל? מספיק קל כדי שאפשר להכין אותו מתוך שינה. (כשמכינים כריך מתוך שינה אחר כך כשאוכלים אותו זה מפתיע!)
2. חומרי גלם ביתיים – הכריך צריך להיות מורכב מדברים שלכל אחד יש בבית, או שכל אחד יכול לקנות כדי שיהיה לו בבית. זה אומר שממרחים מוכנים וירקות זה סבבה, אבל בואו לא נהיה צבועים ונעמיד פנים שלכל סטודנט יש בבית גבינת חלומי.
3. מבחן התיק – הסנדויץ’ צריך להיות טעים גם אחרי חצי יום בתיק. האויב הגדול ביותר של מבחן התיק היא העגבניה האימתנית, שבארבע שעות יכולה להספיג בגט שלם במיץ שלה ולהרוס לך את היום.
4. מקוריות – כי גבינה צהובה ועגבניה אנחנו אוכלים כבר מכיתה א’, וקצת נמאס. הסנדויצ’ים צריכים להיות גם אם לא מיצג פוסטמודרני של התרבות הישראלית, פשוט טיפה מעניינים.

אנחנו נציג פה בשבועות הקרובים את המועמדים שלנו. אבל יותר מזה אנחנו רוצים לשמוע מכם מה הסנדויצ’ים שלכם, וצוות הסטודנטים שלנו מבטיח לנסות ולדווח מהשטח על כל מועמד. בסופה של התחרות, לא תהיה הצבעה ולא יבחר מנצח. אבל יהיה כיף ומעל 1 טון של לחמניות יקנה בתהליך. את הרעיונות שלכם אתם מוזמנים לשים לנו פה בתגובה או על הקיר בפייסבוק. יאללה בואו נתחיל.

סנדויץ’ טוניסאי זה משהו שכל מי שטעם אותו פעם עשוי כמו שצריך יודע כמה זה דבר טעים. השילוב של טונה עם לימון וקצת חריף הוא לא פחות מגאוני. אבל מה שיפה בכריך הזה זה שקל מאוד להכין אותו בבית, עם כמה ממרחים שצריך לקנות ובכל מקרה נחמד שיש במקרר. הנה רשימת הקניות שלכם:

"הלימון של אמא". מיוצר ע"י דלישס

את רוטב האריסה והלימון בלאדי תמצאו במקררים בכל סופר שמכבד את עצמו ואת לקוחותיו הטונסיאים. איך בוחרים? על רוב המוצרים תתנוסס בגאון אחת מהמילים “בלאדי”, “אסלי” או “של אמא”. רק מאחורה יהיה כתוב שהרוטב מיוצר על ידי IDI אזה”ת מעלות. אבל רובם יהיו בסדר גמור. שימו לב לא לקנות אריסה חריפה מדי (פלפל צ’ומה לדוגמא זו אריסה מאוד חריפה) כי אז לא תוכלו לשים הרבה ממנה. האריסה של “אחלה” גם מוצלחת מאוד. ולגבי הלחמניה פה בתמונה זו לחמניית טונה אמיתית, אבל ברור שכל דבר יעבוד.

ההכנה פשוטה כמובטח:
1. הכינו מראש ביצים קשות (אני אוהב להכין כמה לכל השבוע).
2. פתחו את קופסת הטונה, הוציאו את השמן.
3. הפרידו את הטונה מגוש לחתיכות קטנות וערבבו פנימה 1-2 כפות אריסה.
4.  מורחים שכבה נדיבה של הלימון על הלחמניה, מוסיפים את הטונה האדומה, עליה הביצה הקשה (עם קצת מלח, כי ככה היא אוהבת את זה) ואם יש לכם תוספות נוספות (מלפפון חמוץ, זיתים) זה יכול להיות נחמד, אבל ממש לא חובה.

מבחן התיק. עייף אבל חיוני.

את מבחן התיק הסנדויץ’ הזה עובר בגבורה, גם אחרי 5 שעות לא נראה שום הבדל.

בתיאבון!

סושי ללא סושי

פעם סושי היה מגניב. זה היה חדש, זה היה עם טעם של חו”ל, זה היה מגניב לאירוח, זה היה מרשים בחורות. אבל כמו כל טרנד שהלך קצת רחוק מדי (מישהו אמר גזרה גבוהה?) עכשיו כבר לא שמים לב שזה מגניב אלא רק ללחץ באזור הריאות.

פתאום לכל מסעדה יש מחלקת סושי, כל טמבל שלפני שניה גילגל רק מלווח (מקסימום ג’וינט) קורא לעצמו סושימן, ואף בת מצווש לא שלמה בלי עמדת סושי מאויישת על ידי פליט מאריתראה.

אבל מה, עם כל השפע הזה עדיין אי אפשר למצוא בשום מקום רול בפחות מ-24 שקלים. להזכירכם, רול זה כמו לאפה אבל מספיק קטן כדי לנקות שווארמה שנתקעה בין השיניים. ותהרגו אותי, כמה שאני אוהב סושי, אני לא מוכן להישאר רעב בשביל אף אחד. ואל תגידו לי לאכול לאט, אם הייתי רוצה לעשות דברים כיפים לאט הייתי הולך לסדנת סקס טנטרי.

אז נכין את זה בבית. כל מי שאי פעם הכין סושי בבית (ורץ לספר לפייסבוק) ודאי מצא עצמו מתחבט במספר שאלות מהותיות:
1. יש מצב שהחומץ הסיני זה חומץ רגיל ששמו לו תווית בסינית ולוקחים עליו 20 שקל?
2. למה צריך לקנות סטיקי רייס? אי אפשר פשוט לשים יותר מדי מים באורז כמו שאני תמיד עושה?
3. למה חביתה שמקופלת על עצמה חמישים פעם זה טעים?

אבל אחרי הפעמיים הראשונות, כשההתלהבות שוככת, מתברר שלהכין סושי בבית זה חתיכת בזבוז זמן ובסוף כל מה שיוצא לך זה כאב בטן נוראי אחרי שאכלת את הקצוות של 40 רולים.

אז סושי זה כבר לא כל-כך מגניב, אני מקווה השתכנעתם. רק שיש בעיה אחת עם התיאוריה שלי – סושי זה טעים. יש משהו בשילוב של הרכיבים הפשוטים והטריים שפשוט עובד (ויש גם את האצות, אבל מי באמת אוהב לאכול דפי A4 שהגיעו מיפן?). אז היום ננסה לשחזר את הטעמים של סושי אבל בלי כל הנייר צלופן ירוק / חומץ סיני עתיק / פלסטלינה-שתמיד-נותנים-לך-אבל-אל-תיגע-בזה-יא-מטורף.

זה לא באמת מתכון, יותר כמו רעיון. בשלו אורז בצורה האהובה עליכם, והגישו אותו עם התוספות שאתם אוהבים בסושי שלכם. אבוקדו חתוך לקוביות הוא הבסיס של המנה הזאת, ולא הייתי מוותר עליו. לוקחים חצי אובקדו וחורצים אותו לקוביות כמו של מנגו. אח”כ עם כפית שולפים אותן החוצה.

עוד תוספות שכדאי לנסות – מלפפון וגזר חתוכים לקוביות קטנטנות וחביתה (רגילה!) חתוכה. יש לכם רעיון לעוד תוספות? כתבו בתגובות. בתיאבון.