קפה סרוסי

מה הופך מקום לאסלי? דבר ראשון, צריך להיות לו שם עממי. רצוי מאוד שם שנושבת בו רוח מזרחית. “הסביח של עובד”, “הפלאפל של ז’קו”. לא תראו הרבה “חומוסיית גולדמן-זקס”. אין מה לעשות – גולדמן זה שם מתאים אולי אם אתם מציעים ביטוח חיים אסלי. בחרו שם פשוט, ללא משחקי מילים, רצוי ללא אנגלית (שם מזרחי שכתוב באנגלית = מספרה). כך ש”קפה סרוסי” זו כבר התחלה טובה.

לרוב תשמעו עליו ממישהו עם המלצה שלא ברור מה טומנת בחובה (“תגיד לו שאבי מדפוס יוסי שלח אותך”). אבל מקומות אסליים באמת, אפשר לזהות מרחוק. כשהמולה ואוכל מתחברים (חוץ מב”טעם העיר”) זה סימן טוב. בימי שישי, כל באר שבע יושבת אצל סרוסי על כסאות וטוחנת אוכל טוניסאי. השלט אפילו נותן לזה גוון ממלכתי משהו: “ימי שישי – אפרטיף”.

העיר העתיקה בבאר שבע מלאה במקומות אסליים. זה אזור נפלא שלא נחתה בו רגלם של הרשתות והזכיינויות. בזמן שאלה מתקוטטים זה בזה בקניוני ענק שצריך מפה כדי להתמצא בהם, ואנגלית ברמה של כיתה א’ כדי להעריך אותם (“BIG”, “ONE”, “SHOP”, “PUT-MONEY-HERE”). העיר העתיקה מלאה מקומות אמיתיים – חנויות חשמל עתיקות, סנדלריות, חנויות בגדים שכוללות את המילה “אלגנט” בשם שלהם, מעדניות רוסיות בגדלים שלא הכרתם וכמובן, אוכל. כזה אמיתי, שנמצא שם כבר עשרות שנים.

מיד שנכנסנו לסרוסי קפץ עלינו בחור מקסים שבירך אותנו, סידר לנו שולחן וניקה אותו. רק אחר כך גילינו שהוא לא עובד שם בכלל. המלצרית שדווקא כן עובדת שם, לא ידעה מילה בעברית.
אז שאלנו את סרוסי מה יש לאכול, ופה חברים, מגיע הסימן המעיד השלישי למקום אסלי – יש רק מנה אחת. פעם ביקשתם פלאפל אצל עובד? ניסיתם את השווארמה של “חצות” בירושלים? או את הצ’יפס הלא-מסולסל של הבורגר ראנץ’? בדיוק. מי שמרגיש בטוח בקוסקוס שלו, לא צריך מסיחים.

הסימן הרביעי למקום אסלי – שלט של “טוטו” שהותקן בשלהי שנות השישים

אז יש רק קוסקוס, מה שפישט מאוד את ההזמנה: שלוש פעמים קוסקוס. החבר הרביעי לא היה כל כך בטוח. “אני צריך לחשוב כמה דקות”. כשהמלצר חזר פעם נוספת נפלה ההחלטה: קוסקוס. בחירה מצויינת.

טוב, בטח הבנתם שאם הגענו עד לפה כנראה שהקוסקוס טעים. אז כן. הקוסקוס אמיתי ומלא טעם, המרק ירקות מתקתק ומושלם, וקציצת הבקר שהוגשה ליד, עם מלא ירוקים בתוכה, השלימה שלושער לתוך הבטן שלי.

30 שקל עולה העניין, וכשרצינו להשאיר טיפ, סרוסי פשוט אמר לנו לתת את זה ישר למלצרית. בחור אסלי.

קפה סרוסי, החלוץ 110, עיר עתיקה באר שבע.

מרקארי

חורף עכשיו. מה לעשות, צריך להודות בזה. לא חורף-איזה-כיף-נרוץ-בגשם-אוי-תראו-קשת-בענן-איזה-מזל-שהכנרת-מתמלאת-חורף. לא. סתם קר. וקור ובחינות, כמו קבנוס ונוטלה, לא הולך ביחד.

אם היינו באיזו מדינה באמת קרה, לפחות היה אפשר להתפנק. שם מערכת החימום קיימת עוד לפני שיש בכלל בית. החום בוקע אליך מכל כיוון, ולא צריך להתעסק בלהפעיל ולכבות. זה פשוט – מפעילים באוקטובר, מכבים במאי. בכניסה לבית יש גלריה של נעלי בית ממותגות, האוטו חונה גם הוא בתוך הבית ופשוט מתנתקים לכמה חודשים מהעולם החיצון.
אנחנו, במקום זה, מסתובבים בבית לבושים מעילים וצעיפים, וכשזה נהיה באמת בלתי נסבל, מוציאים מהבויידם מכשירים שהיו בגן ביחד עם הפטיפון והטרנזיסטור, שפולטים עלינו אוויר חם ומאובק. בחיי, יום אחד נקרא בעיתון על מישהו שפשוט עלה באש אחרי שישב מול מפזר חום יום שלם.

ואם התקופה הזאת נופלת לכם גם על תקופת מבחנים (בקרוב יכירו בה כאחת מעונות השנה), בכלל לא נעים. כשלא זזים ימים שלמים מהכסא, קר. מאוד קר. יכול להיות שבחוץ כבר קיץ, אבל מאיפה תדעו. אתם לומדים.

מה שאתם צריכים זה נזיד. מרק כזה שגם מחמם, הוא גם ארוחה בפני עצמו, וגם מחזיק תקופת בחינות שלמה במקרר(טוב, בלי מועדי ב’, אשמתי שאתם קוראים בלוגים במקום ללמוד?) . אנטרינג המרקארי. המרק הזה קל להכנה, טעים מאוד ומתובל מאוד, ואפשר להשתמש בו גם כמרק וגם כרוטב על אורז, והוא מובא לכם באדיבותה של טלי השותפה המקסימה שלי.

מה שמרכיב את המרק הזה, מלבד הירקות, הן שתי קטניות נהדרות:
עדשים כתומות. אני מתייחס אליהן יותר כאל תבלין – אפשר לזרוק אותן לכל תבשיל ואחרי כמה דקות הן פשוט נעלמות. אבל הטעם והסמיכות שהן מעניקות לכל מאכל זה פשוט להיט.
אפונה צהובה. זה כבר יותר בסצינת האינדי של הקטניות. היא נראית כמו שילוב בין אפונה לחומוס, לא דורשת השריה (למרות שזה עוזר) והטעם נפלא. עדיין אי אפשר להשיגה בסופרים, אבל בכל עדן-טבע-קסטל ובשוק תוכלו למצוא אותה תחת שמות שונים (חומוס הודי / עדשים צהובות / צ’נדל / אפונה ששכחו אותה בגשם).

על תקן הזית על מגש של פטריות: גרגיר שלווה

2 בצלים גדולים
2 גבעולי סלרי
3 תפו”א בינוניים
2 גזרים
3 שיני שום
1 כוס אפונה צהובה
2.5 כוס עדשים כתומות
2 ליטר מים

את הבצל חותכים לחתיכות קטנות, ומטגנים עם 3 כפות שמן רגיל, על אש בינונית, שלא ישרף. בינתיים חותכים את תפו”א והגזר לקוביות קטנות. את הסלרי – גבעול + עלים (אם אתם אוהבים), גם כן. את השום לפרוסות. כשהבצל שקוף מוסיפים הכל לטיגון קל. אחרי 5 דקות מוסיפים את המים ומביאים לרתיחה.
ועכשיו מגיעה ההברקה האמיתית של המרק הזה, שמייחדת אותו מכל מרק כתום אחר: התיבול. יש פה הרבה ממנו ואל תתביישו לשים אפילו עוד. כמובן שהכמות תלויה בגודל הסיר אז תשימו לב בעיקר ליחסים ותוסיפו עד ששמח לכם בפה כשאתם טועמים.

1 כפית קארי
1.5 כפית כורכום
0.5 כפית כמון
כף פפריקה מתוקה
1.5 כפית פלפל שחור
1 כף מלח

מחלישים את האש לרתיחה עדינה ומכסים. אחרי שעה עד שעה וחצי העדשים כבר אמורות לעשות את העבודה. אם המרק לא מספיק סמיך בשבילכם (הוא צריך להיות נזידי!) – פשוט להוסיף עוד עדשים כתומות ו-15 דקות בישול. המסמיך של הטבע.

יאללה, לחזור ללמוד.

סלט הכוסברה של אבא של יוני

היום נכין את סלט הכוסברה של אבא של יוני. המתכון לא שלי, כך שעיקר העבודה שלי היום היא לשכנע אתכם שלא מדובר בגרסה מתחכמת של טבולה. אז הנה ­- זה לא טבולה!!
זה אפילו לא דומה: קודם כל, אין בו קוסקוס, או בורגול, או גרגירי חול, או מה שלא שמים בטבולה. שנית, לא מגישים אותו באף סטקייה ערבית, לפחות לא בשם הזה. וגם, אין אף פתגם שאומר “סלט כוסברה ראסה”. מש”ל.

אז מה כן טוב בסלט הזה?
קודם כל, הוא טעים טעים טעים. גם אנשים שלא רגילים לאכול כל אחד מהרכיבים בפני עצמם (טוב, מי אוכל מקלות שקדים בפני עצמם? אולי ילד שאמא שכחה לקנות לו חטיפים לטיול שנתי) ימצאו את עצמם מתמכרים לסלט הזה מהר מאוד.
יש בו סומק, והרי אתם יודעים טוב מאוד שיש לכם, מסיבה לא לגמרי ברורה, מלא סומק בבית ועדיין לא מצאתם מאכל אחד שיש בו סומק, או בן אדם אחד שיודע מה הטעם של זה בכלל.
כאן התבלין הזה נותן הופעה מרשימה שלגמרי מוציאה אותו מהנישה של “הדבר הזה ששמים על הבצל בשווארמה”.

ולמען האמת, זה פשוט סלט שנראה מאוד מרשים, בייחוד כשמזמינים אתכם לארוחה ונזכרתם שעה לפני כן שאין לכם מה להביא. אתם יכולים להיות ראש קטן ולהביא בקבוק יין (כזה שנבחר בקפידה ע”י היינן המוסמך, איציק מפיצוציית “איציק בכיכר”), אבל אם תכינו את הסלט הזה – תצאו פודגברים. כמו יוני ואבא שלו.

1.משרים 2 צרורות של כוסברה במים למשך חצי שעה כדי שכל החול ירד ממנה, מחליפים את המים פעמיים. מעיפים את כל העלים המגעילים. אחר כך קוצצים את העלים די דק (אבל לא דק מדי).
2. קוצצים בצל סגול אחד לאיזו צורה שרוצים (חצאי טבעות נגיד) ומוסיפים לכוסברה.
3. קולים מקלות שקדים (אפשר לקנות כאלה גם בסופר) במחבת עם מעט שמן זית וקצת מלח-פלפל עד שהם נהיים חומים בהירים (לא לשרוף כי זה מגעיל). מוסיפים לקופסא עם הכובסרה והבצל.
4. מתבלים במעט מלח פלפל ובערך כף של סומק.
5. סוחטים לימונים לכמות של בערך חצי כוס, מוסיפים עוד רבע כוס שמן זית ומוסיפים לסלט לפני ההגשה (לא הרבה זמן לפני, כי זה נהיה סמרטוט מהר).
6. מערבבים הכל טוב טוב ומגישים.

אה, ואם חיפשתם פה איפשהו התנצלות על זה שגברים מכינים סלט, אז לא תמצאו. סלט זה טעים.