פינת הסטודנט הרעב: ביצת עין וגבינה

אייל שני: “שלום פודגבר, מה הכנת לנו היום?”

פודגבר: “זה סתם, פשוט ביצת עין עם גבינה צהובה וזעתר”.

אייל שני: “ולמה בחרת להכין לנו דווקא זה? האם זה לחץ הזמן שדחף אותך לבשל מהר, בלי לחשוב, להתחבר לרמות העמוקות ביותר של האישיות שלך ולהוציא את המנה הזאת? או שהמראה של המקרר הריק ממצרכים הצית בך השראה רותחת שכזאת, שזרמה לך בעורקים ויצאה לתוך המחבת?

פודגבר: “אה.. אני דווקא חושב ש,”

אייל שני: “אני מבין מה שאתה אומר. מה שאתה אומר לי, זה שבעצם אתה לקחת את הביצה, שהיא סיפור הבריאה כולו מכומס לתוך מבנה עגלגל מושלם, ושמת אותה על המחבת הלוהטת, כאילו אתה אומר לה: ‘תני לחום הזה לעטוף אותך בדיוק כמו החום של תינוק היוצא מתוך רחם לתוך חיים חדשים'”

פודגבר: “כן, אממ, פשוט שברתי אותה למחבת,”

אייל שני: “ואי אפשר שלא להסתכל על החלמון של הביצה, מתייסר על חייו האחרונים, ובדיוק אז אתה מחליט לשים עליו את הגבינה הצהובה הזאת, נוכלת רמאית שכמותה, שבחיים לא הייתה מדמיינת שהיא תיזרק למחבת לוהטת יחד עם החלמון המבעבע, ועוד ותזכה למשב רוח של זעתר מיד אחר-כך”.

פודגבר: “כן, המתכון הזה במקור הוא של,”

אייל שני: “אז מה שאתה מנסה להגיד לי, זה שהמנה הזאת לא באה סתם. את המנה הזאת את הבאת מהילדות שלך, כשהיית צריך להפוך ביצים לאחים הקטנים שלך כי אמא לא תבוא יותר, דרך השירות הצבאי שבו כולם צחקו על ההוא שלוקח למסע כומתה סנדויץ’ עם ביצת עין, ועד לרגע שבו אתה מבין שביצת עין היא לא סתם עוד מאכל שאתה אוהב. היא תכלית קיומך, מוסא,”

פודגבר: “אהם, זה פודגבר”

אייל שני: “היא נותנת לך משמעות לחיים, היא הסיבה שאתה קם בבוקר מוסא, ורואה את ביצת העין הגדולה הזאת זורחת מעבר לאופק. הדברים שאתה אומר כאן, דרך המנה הזאת, הם מרתקים אותי”.

פודגבר: “תודה”.

אייל שני: “אז אני רוצה להגיד לך משהו. אני מסתכל על המנה הזאת, והיא מכוערת, זאת מנה עצובה, יש פה כל כך הרבה טעויות שזה פשוט נורא. ואני מתכוון לזה בצורה הכי חיובית שאפשר. תודה רבה לך, פודגבר. אתה ממשיך איתנו גם לשבוע הבא”.

ועם המחווה הכה מתבקשת הזאת לאליל הטלויזיה (ולא חשוב מה יכתבו עליו ב-7 לילות, אני חולה עליו), אנחנו שמחים לפתוח את פינת הסטודנט הרעב – דברים טעימים ומהירים שאפשר להכין גם אם כל מה שיש לכם במקרר זה צ’ילי מתוק ותערובת תיבול לפיצה כפול עשר.

עבור המתכון של היום (ולקרוא לזה מתכון זה כבר קצת מעליב), שהוא באדיבות אמא, כל מה שאתם צריכים זה ביצה, גבינה צהובה וזעתר. מטגנים ביצת עין, כמו שאתם אוהבים, וכשהחלבון כבר קשה אבל החלמון עדיין נוזלי, מניחים מעל פרוסת גבינה צהובה, ואז משב רוח נדיב של זעתר. בשלב הזה מכסים את המחבת, מורידים את האש ונותנים לביצה להתבשל עד הרמה שאתם רוצים (אני אוהב אותה רכה, כמעט נוזלית, זה לוקח בערך 4 דקות מהנקודה שכיסיתם). שמים בפיתה ויש לכם אחלה וריאציה לביצת עין וסטודנט רעב אחד פחות. בתיאבון.

הצ’ילי המפנק של וונדי

היום נכין את הצ’ילי ההורס של וונדי’ס. לא, וונדי זאת לא סבתא שלי שהעבירה לי את המתכון הזה לפני שמתה. וונדי זו רשת ההמבורגרים האמריקאית האדירה, שמאז ילדותי אני מחזיק בליבי תקווה שהם יחליטו להיכנס לארץ, או לפחות לשלוח איזה משט של סיוע הומניטרי מלא בהמבורגרים מרובעים ופרוסטי.

אבל ההמצאה האחרונה שלהם, שגיליתי בביקור האחרון שלי, היא ללא ספק הצ’ילי של וונדי’ס. זאת מנה שמגיעה כתוספת לארוחה, במקום צ’יפס, והיא באמת המנה עם הכי הרבה טעם של בית שאפשר לקבל ברשת פאסט פוד. זה מרק שעועית רותח עם כמות נכבדת של ירקות, וכדי לא לעשות בושות, גם כמות יפה של בשר טחון שומני.

בארה”ב, הצ’ילי של וונדי’ס ידוע דווקא לשמצה, אחרי שבשנת 2005 אישה בשם אנה איילה טענה שמצאה אצבע חתוכה צפה לה בין השעועית והבשר, מה שהפך מיד לסקנדל תקשורתי עם בדיחות של ג’יי לנו ומבוכה גדולה לרשת ולמניה שלה. אבל הרשת החזירה מלחמה והציעה פרס גבוה למי שימצא למי שייכת האצבע, ובאמת אחרי מספר חודשים גילתה המשטרה שהאצבע שייכת לחבר של בעלה של המתלוננת, ונקטעה לו בתאונת עבודה. הוא מסר אותה לחבר כדי לצאת מהתערבות של 100 דולר.

אנה איילה השתחררה מהכלא לאחר 4 שנים (מתוך 9 שנגזרו עליה במקור) כשבתנאי השחרור שלה סעיף אחד בלבד – היא לא יכולה לדרוך בסניף של וונדי’ס לעולם. וזה, חברים, לא עונש שיש להקל בו. לפחות לא אם טעמתם את הצ’ילי שלהם.

אז אחרי מחקרים רבים באינטרנט וטלפון קצר לאנה, ושכלולים רבים לאורך השנים, מוגש לפניכם המתכון של הצ’ילי. זה תבשיל שקל וכיף להכין, הוא מחזיק במקרר הרבה זמן וכולם מתים עליו. חשוב לזכור שני דברים – א. השעועית דורשת השריה של לילה לפני הבישול. ב. הבישול איטי – לפחות 5 שעות כולל ההכנה. אבל העבודה מאוד קלה והריחות שהוא יפיץ לכם בבית כל היום שווים את זה.

אז מה צריך להכין:

• 1 כוס שעועית לבנה מושרית
• 2-2.5 כוס שעועית אדומה מושרית
• 2-3 פלפל ירוק או אדום או לשלב (אני מעדיף פה ירוק)
• 2 בצלים גדולים מאוד, חתוכים גס
• 3  עגבניות רכות בקוביות (אפשר גם שרי חצויות)
• גבעול סלרי חתוך, ללא העלים
• 600 גרם בשר בקר טחון
• 1 עגבניות מרוסקות גדול (800 גרם)
• 300 גרם רסק עגבניות (שלושה קטנים כאלה)
• 3 טבעות של פלפל חריף קטן טרי (או שלושה פלפלים מיובשים שלמים)

תבלינים:

• 1 כף כמון
• 2 כפות מלח
• 3 כפות פפריקה מתוקה
• 1 כפית פלפל שחור
• 1.5 כף סוכר
• 1 כפית צ’ילי חריף
• 1 כפית פפריקה חריפה

תוספות אפשריות:

• 1-2 גזרים חתוכים לקוביות קטנות
• פטריות טריות חתוכות לחצאים
• דבש, צ’ילי מתוק

קודם כל נחתוך את כל הירקות לפי ההוראות שברכיבים. אחר כך נתפנה לבשר הטחון – מחממים סיר רחב עם טיפה שמן ומוסיפים את הבשר (אם הוא הגיע מהמקפיא אז הוא צריך להיות מופשר לגמרי בשלב הזה. אני ממליץ להפשיר לילה במקרר, או כמה שעות בחוץ. תעשו טובה ואל תשתמשו במיקרוגל). עכשיו מחוררים אותו בחימה עם שתי כפות עץ עד שהוא יהיה מופרד ממש לפירורים קטנים. תשקיעו – זה לא כיף שיש גושי בשר גדולים בתבשיל. אחרי 5 דקות של ערבוב והכאה הבשר כבר יהיה מפורר והצבע שלו אפרפר-ורדרד וזה הזמן לכבות את האש.

בסיר גדול שמים שכבה דקה של שמן, את כל הירקות שחתכנו לחתיכות קטנות. מוסיפים עגבניות מרוסקות גדול ו-3 רסקים קטנים, כמו בתמונה. זכרו – שכשפותחים קופסאת שימורים של עגבניות מרוסקות לא צריך לסנן את הנוזלים ממנה כמו עם תירס. כן, פעם עשיתי את זה.

אחרי שמוסיפים את העגבניות, בפחית הגדולה ממלאים פעמיים מים ומוסיפים לסיר. בינתיים אפשר לפתוח אש גדולה. מוסיפים את הבשר המבושל (אפשר עם הנוזלים השומניים ואפשר בלי אם זה מגעיל אתכם, אני אוהב את הטעם שזה נותן) ואת השעועיות המסוננות.

כשהתבשיל רותח זה הזמן לתבל לפי הכמויות, אבל בסיר כזה גדול יש הרבה מקום לאלתורים והתאמות, לאורך כל הבישול. אם חסר מלח, להוסיף מלח. אם חמוץ מדי, להוסיף סוכר. אם חסרה חמיצות של עגבניות, להוסיף עוד רסק אחד קטן. ואפשר גם קצת חומץ. אם חסרה חריפות, חכו קצת, תנו לפלפלים זמן לעבוד.

עכשיו מוציאים את הפלטת שבת זק”ש שקיבלתם פעם מתנה ובחיים לא השתמשתם מאז. צריך להדליק את הפלטה על חום נמוך (אצלי זה מספר 1 מתוך 5) כך שהתבשיל כל הזמן יהיה ברתיחה עדינה. רתיחה עדינה זה כשהתבשיל מבעבע אבל לא נראה כמו ג’קוזי. כדאי לבדוק פעם בשעה ולראות שהחום מתאים ולבדוק קצת את התיבול.

הבישול צריך להיות לפחות 4 שעות וכדאי גם 5 ו-6. אל תתעצלו! אין לכם מושג כמה התבשיל משתפר אחרי השעה השלישית שהוא על הפלטה. מה עוד שהשעועית לא תהיה מספיק רכה, כי היא לא עברה בישול מוקדם. ובגלל שזה לא גז, אפשר להשאיר את הפלטה על אש נמוכה וגם לצאת לסידורים.

זהו, אחרי שהסיר קיבל באהבה את הבישול האיטי וכמו שאייל שני אומר “כל המרכיבים ניתחו ביחד ליצירה אחת שהיא גם אדמה וגם שמיים”, או במילים אחרות – כשזה מוכן, להגיש בקערה גדולה. לא צריך תוספת – זו ארוחה שלמה. אפשר לפזר גבינה צהובה או שמנת חמוצה אם אתם ממש מושחתים.

סיר גדול כזה של צ’ילי מספיק לארבע משפחות, או לחלופין מחזיק שבוע במקרר יפה, וגם אפשר לחלק לקופסאות ולהקפיא. בתיאבון, ותודה לאמריקה, מולדת הפאסט פוד והתביעות המטופשות.

שמיר

היום נכין ארוחת שמיר. אתם יכולים לקרוא לזה פוסט קונספט, אתם יכולים לקרוא לזה פרוייקט של כתבה אחת, ואתם יכולים לקרוא לזה “זה מה שהיה לי במקרר בסוף שבוע”.

אבל תרצו או לא, היום נבשל עם שמיר.

ובמקרה של שמיר, לרוב התשובה לשאלה “תרצו או לא” היא “לא, תודה”. שמיר הוא באמת אחד מעשבי התיבול שסובלים מיחסי ציבור גרועים במיוחד: הרבה אנשים לא סובלים שמיר; המאכלים הידועים היחידים עם שמיר הם “סלט מלפפונים עם שמיר” ו”סלט תירס עם שמיר”, שאפילו בשווארמיות כבר הפסיקו לשווק אותם; עזבו את זה, אפילו “סלטי שמיר” לא משווקים אף סלט עם שמיר. אכן, המצב לא טוב, אבל המחיר דווקא בסדר גמור – 2 שקל לצרור עצום וריחני.

אז האם הפרסום השלילי הזה מוצדק? ברור שלא, אבל אפשר להבין אותו. שמיר הוא עשב מאוד משתלט בטעם ובריח. כדי להבין את העוצמה שלו נסו לחתוך שמיר. אח”כ נסו להיפטר מחתיכות השמיר שדבוקות לכם לידיים. וכשעשיתם את זה, נסו להיפטר מהריח שיידבק לכם לידיים שבוע שלם.

אבל הטעם, חברים, נפלא, ואתם לא צריכים להאמין לי בעניין – תאמינו לסבתא שלי מרים שאת הפשטידה שלה נכין היום.

פשטידת השמיר של סבתא

במקור היא נקראת פשטידת קישואים אבל בגלל אופיו המשתלט של השמיר הוא הצליח גם לבצע הפיכה ולהכניס את השם שלו – והאמת שבצדק, כי זו לא פשטידת קישואים רגילה.

• ¾ צרור שמיר קצוץ
• 3 בצלים גדולים קצוצים דק
• 2/3 קישואים מרוסקים (בפומפיה, על הגדול)
• 3 ביצים
• 1/2 כוס שמן קנולה
• 1 כוס קמח מעורבבת
• 2 כפיות א. אפיה
• 2 כפיות א.מרק פטריות (אם אין אז רגילה)
• 4 כפיות מלח
• פלפל שחור

ההכנה, כמיטב המסורת, בסגנון עוגה בחושה.  את הקמח מערבבים עם אבקת האפיה בנפרד. לאחר מכן חותכים את הבצל, קוצצים את הקישואים בעזרת פומפיה (את הקליפות אפשר להשאיר ואפשר לקלף, איך שנעים לכם), ומוסיפים את כל שאר החומרים לקערה גדולה. אם אתם מושחתים, גררו גם גבינה לבחירתכם לתוכו. מערבבים את כל החומרים ויאללה לתנור.

בתנור שחומם ל-200 מעלות האפיה תיקח בערך 40-50 דקות, הפשטידה תתנפח קצת. בודקים עם קיסם שהיא יבשה באמצע ומוציאים.

שימו לב שהפשטידה תהיה מאוד רטובה בהתחלה ויהיה קשה לחלק אותה ולהגיש. אחרי שהיא מתקררת היא הרבה יותר קלה לטיפול.

גם את שארית השמיר שהיתה בצרור הענקי שלי לא בזבזתי. חתכתי לקוביות עוד כמה קישואים, תפוחי אדמה, ופרחי כרובית קטנים. את הכל ערבבתי עם השמיר, כמה כפות של שמן זית, מלח גס ופלפל. גם פה שווה להשקיע עוד קצת זמן באפיה – אחרי שעה הירקות אולי אכילים אבל אם תוסיפו עוד חצי שעה הם יהיו חרוכים, רכים ומוקרמים, והשמיר עוטף אותם באלגנטיות.

והרי לנו, ארוחת שמיר לתפארת.