סוף הקיץ

הנה הזדמנות מצוינת לחגוג את סוף הקיץ, ואת האגו-טריפ הזה שקוראים לו פוד-גבר (שתאמינו או לא, קיים כבר כמעט שנה. טוב, 10 חודשים). הקיץ כבר לא בדיוק כאן, אבל אתם יודעים איך זה בישראל: כשלא קיץ זה אומר שעדיין מזיעים, אבל פחות.

בכל מקרה, מה יותר קיצי מגלידה? ומה יותר גברי מקינוח שעושה בלאגן במטבח ונמרח על הזקן שלך? (ולא, אני לא מדבר על סבא) ומה יותר שחצני מלהתקשר לשטראוס ולהגיד “שלום, מדבר פודגבר, תשלחו לי גלידות הביתה”?

אז, כן. זה עבד. וקיבלתי הביתה את הערמה הזאת:

לא בתמונה: ארטיק בטעם יובל המבולבל

אני לא אגיד את שם המותג, בעיקר בגלל שאמרתי אותו שתי שורות למעלה והתמונה נורא בוטה, אבל אני אגיד את זה: מסתבר שעכשיו מגנום (אופס) וקורנטו (שיט!) מגיעים בצורת הייטק: עם פרלינים בפנים ו”ליבה רכה בטעם פטל” (שדרך אגב, יש לי הרגשה שזה היה אמור להיות “ריבה בטעם פטל”). עזבו את זה, יש ארטיק בטעם לימונענע שברכיבים אין לא לימון ולא נענע. בארטיק לימונענע יש תמצית כורכום, תמצית סרפד ותרד. לא יודע, זה עדיף על ארטיק סרפד-תרד שמכיל לימון ונענע, לא?

בכל מקרה, בלי להתבלבל עשיתי מיד את מה שצריך לעשות:

כלומר, קיצרתי את השפם

ואחרי זה, ניגשתי להכין קינוח פודגברי: מלוכלך, זול ובוטה. רכיבים: קופסת גלידה בטעם אהוב. אני לקחתי שוקו-וניל בשביל הקלאסיקה. דרך אגב, אם יש גלידת שוקולד בלגי ויש גלידת וניל צרפתי, אז שוקו-וניל זה מלוקסמבורג? כן, כנראה שכן, גלידת שוקו-וניל זה מלוקסמבורג. בכל מקרה, נוסיף לזה כל מני טילונים וכל מני מגנומים, ונתחיל להכין. זתומרת – אני התחלתי להכין. אתם כנראה תגידו “למה להרוס ארטיק טוב?” ותאכלו אותו כמו שהוא.

נתחיל בלהפשיר את הגלידה במקרר לכמה דקות. את הטילונים נוציא מהאריזה, מהמגנומים נוציא את המקל. ועכשיו נעמיד פנים שאנחנו מכינים לזניה, אבל עם ארטיקים: שכבה של גלידה, שכבה של מגנום/טילון, עוד גלידה, עוד איזה ארטיק, עד שנגמר המקום בכלי פלסטיק שהכנתם מראש בשביל זה.

זה יראה בערך ככה, לכמה שניות. ואז זה ימס על כל השיש ויעשה מלא בלאגן.

עכשיו יש לכם ערמה של גלידה על השיש, מלא עטיפות של ארטיקים על הרצפה ועוד שלוש דקות יהיה לכם קן של נמלים מתחת לכיור. זה הזמן להכניס הכל לפריזר בחזרה. כשתרצו לאכול את זה (וברור שתרצו, כי לא משנה כמה רע זה נראה – זה גלידה) רק נשאר להוציא מהמקפיא, ולפרוס לפרוסות. אם בחרתם מספיק טעמים מוזרים לגלידות – תקבלו שכל ביס הוא בטעם אחר, והטילונים נהיים ביסים קטנים ופריכים בתוך עוגת הגלידה ההזויה שהכנתם לעצמכם. תאכלו מהר, שהליבה של הפטל לא תימס.

גלידה זה כמו בחורה: דרך מצוינת לסיים ארוחה

ועכשיו רק נשאר לתת לאנשים לאכול, לצלם אותם אוכלים את זה, ולראות אותם מתבאסים מזה שיש תמונות מביכות ולא מחמיאות שלהם באינטרנט.

קרם ביצה

אם חיפשתם קינוח פשוט וקליל שדומה לקרם ברולה – טעיתם בכתובת. אם חיפשתם דרך ממש מסובכת להכין שוקו, הגעתם למקום הנכון. קרם-ביצה (באנגלית: Egg Cream) זה משקה “ניו יורקי” (או ככה ויקיפדיה טוענת) שהומצא בתחילת המאה הקודמת. הרעיון היה להכין משקה שאין בו לא שמנת ולא ביצים אבל שיהיה סמיך ועשיר כאילו יש בו את המצרכים היקרים והאציליים האלו; שרק לאריסטוקרטים, אוליגרכים, אנשי העשירון העליון ובעלי דירות במרכז תל אביב יכולים להרשות לעצמם.

קרם ביצה

המצרכים: חצי כוס חלב קר, בקבוק סגור חדש של סודה, וכף או שתיים של סירופ שוקולד.

או כמו שאני קורא לזה, ארוחת צהריים מזינה

על החלב אין הרבה מה להגיד. על הסודה דווקא יש: בגלל שחלק מהקטע של המשקה הזה זה הראש שלו, כמו זה שמתפתח מעל בירות כהות, או כמו זה שמזל שהוא מחובר לך לצוואר אחרת גם אותו היית שוכח בבית, צריך שבסודה יהיו המון גזים. אם פותחים בקבוק סודה חדש, או אם יש לך מכשיר כזה שעושה סודה לבד ואתה לוחץ שלוש לחיצות אקסטרה, או אם יש לך ברז משקאות קלים בבית כמו במקדונלדס – זה יעשה את העבודה. אם יש לך בקבוק פתוח שכבר ברחו לו הגזים אל תשתמש בו, זה יהיה כמו “נבחרת ישראל בטלויזיה” – נסיון נחמד שלגמרי מפספס את הפאנצ-ליין.

על הסירופ שוקולד גם צריך לדבר: המתכון המקורי קורא למותג מאוד מסוים של סירופ שוקולד שלא שמעתי עליו לעולם (Fox’s U Bet – למי שיורד לפרטים), כנראה שכל סירופ שוקולד איכותי יספק. בסופר שמול הבית שלי החליפו את המילה ‘איכותי’ במילה ‘זול’ ולכן בתמונות אפשר לראות סירופ בטעם ‘סירופ בטעם שוקולד’.

בלי שמנת? בלי ביצה? תראו כמה עצובות הן.

נתחיל להכין: כף סירופ שוקולד בתוך החלב הקר, ומקציפים/טורפים. אם אין לכם מטרפה חשמלית (נו, הדבר הזה שניראה ככה) אז פשוט תערבבו טוב עם מזלג עד שהסירופ נמס לגמרי בתוך החלב. אם יש לכם מטרפה (או סבלנות עצומה ושרירי ידיים מפותחים) תקציפו את החלב עד שהוא יפתח את הראש ההוא שדיברנו עליו מקודם.

זה יראה בערך ככה

אוקי, עכשיו מוזגים לכוס ומוסיפים פנימה את הסודה. התוצאה הסופית: משהו שהוא לא כזה רחוק משוקו, אבל הוא הרבה יותר מגניב, וקרמי, ומוגז. זה יוצא סוג של שוקו קיצי. שגם איכשהו דומה לבירה. אה! יופי! מצאתי תירוץ למה להכין את כל זה בעצם – זה שוקו שדומה לבירה!

לחיים!

פופקורן חריף

פופקורן זה משהו שמאז ומעולם הלך יד ביד עם סרטים. משום מה פופקורן זה מה שמוכרים לך בדליי ענק בבתי קולנוע ומה שאתה מכין בבית כשאתה יושב לראות את הארי פוטר – הסרט השביעי חלק 2 סעיף קטן ג’. אני לא עומד לשבור לכם את המיתוס הזה – פופקורן ימשיך להיות נשנוש שהולך רק כשאתה רואה דברים שנמשכים יותר מ-80 דקות, והארי פוטר ימשיך להצית את דמיונם של מיליוני ילדים ועשרות אלפי מבוגרים מוזרים ועצובים מכל העולם.

אבל אנחנו היום נלמד להכין פופקורן לבד. כן, כן – אני יודע. אני לא דביל – להכין פופקורן זה לשים שקית במיקרו, ללחוץ שלוש אפס אפס ועל הכפתור הירוק ולא לשכוח לנער את השקית לפני שפותחים אותה, שהמלח יתפזר לכל האורך. אבל אנחנו נכין פופקורן לגמרי לבד, בלי שקית, בלי מיקרו, בלי האדים שיוצאים ברגע שפותחים את השקית ומוחקים לך את טביעות האצבעות, בלי האבקה הלבנה שיש בשקית שהיא כמו מלח אבל נורא דק וזה מלחיץ קצת כי זה חומר שלא פוגשים בשום מקום אחר.

הפופקורן שאני אכין יהיה זול יותר, אבל למי אכפת? פופקורן למיקרוגל עולה מעט בכל מקרה. הפופקורן שאני אכין יהיה בריא יותר, אבל מה זה משנה? אם בריאות הייתה חשובה לך לא היית יושב כבר 7 שעות מול הטלוויזיה ומחפש מה לראות. הפופקורן שאני אכין יהיה מגניב יותר וטעים יותר – וזו כבר סיבה לעמוד מול סיר ולחייך כמו דביל.

הרכיבים: גרעיני תירס, שמן רגיל (קנולה, סויה, גריז. לא זית, משהו שאפשר לטגן בו), מלח ולתוספת מגניבות – טבסקו. אני השתמשתי באיזה רוטב זול חריף שדומה לטבסקו אבל הוא לא בדיוק טבסקו – לא שמתי לב להבדל.

ההכנה: בסיר גדול ורחב מחממים שמן בכמות שמכסה את כל התחתית – אנחנו רוצים מספיק שמן בשביל שלא יהיו גרגרים שיחרכו אבל לא להגיע למצב של טיגון עמוק. כנראה שבגלל ההסבר העילג שלי תשימו קצת יותר מדי או קצת פחות מדי בפעם הראשונה שתנסו להכין פופקורן לבד, אז פשוט תתכננו מראש להכין פעמיים. עכשיו מטפטפים רוטב חריף ישר לתוך השמן, בנדיבות. כשהשמן חם זה הזמן להכניס את התירסים.

טבסקו בשמן - אילוסטרציה

תראו, פופקורן זה סוג של קסם. כל גרעין שמתפוצץ גדל בערך פי שמונה. כנראה שהכמות הנכונה של תירסים שצריך לשים בסיר היא “בדיוק מספיק בשביל לכסות את התחתית ולא יותר” – גרעין שלא נוגע ישירות בתחתית של הסיר לא יספיק להתפוצץ, ובכל מקרה הסיר יעלה על גדותיו די מהר. חוץ מזה, לראות פופקורן בתהליך זה כמו לראות לידה, או אפילו יותר מלחיץ מזה – כי בלידה הסיכוי שמשהו יתפוצץ עליך הוא ממש נמוך, וזה אומר שמישהו עשה משהו ממש לא בסדר.

מהכמות הזאת של גרעיני תירס...

...יוצאת כמות כזאת של פופקורן

בכל מקרה, תשימו מכסה שקוף ותסתכלו בסבלנות על גרגרי התירס. בהתחלה לא יקרה כלום ואתם תחשבו שאיכשהו הצלחתם לקלקל פופקורן. ואז פתאום יהיה פופ, ואז עוד פופ, פופ פופ פופ. היי – נראה לי שהבנתי למה קוראים לזה פופקורן! עכשיו רק נשאר להבין מאיפה הגיע ה”קורן”. נגמרו הפופים, או שנגמר המקום בסיר? תכבו את האש, תפזרו מלח (ואולי קצת פלפל צומה בשביל הצבע? תזרמו) ואפשר להגיש.

מומלץ לצד בירה קרה תוך כדי צפיה ב-“הדרדסים 2 – נקמתו של קונדסון”. לקינוח, הנה המתכון של החבובות לפופקורן. תהנו.