טאפס

בסוף הפוסט מחכה לכם קינוח זוגי בטאפס, לא תקראו?

תגיד, גבר: אתה מכיר את הקטע הזה שאתה נמצא בתל אביב ובא לך גלידה? סיכוי גבוה שברחוב שלך יש רק יוגורטריה ומה שאתה יכול לקנות שם זה יוגורט עם או בלי גרנולה, אגוזים או חמוציות. אתה יכול להוסיף גם סילאן מלמעלה וזה יוצא נחמד כזה אבל בגדול שילמת הרבה על קינוח “בריא” ו”קליל” ו”עדין” ובינינו: היה עדיף שהיית שם יופלה בפריזר וזה היה יוצא יותר טעים.

יופלה אפרסק שובב ודובון דביל

בכל מקרה, עכשיו כשאתם איתי על אותו גל אתם בטח תסכימו איתי על שני דברים: א’ – אי אפשר לזרוק אבן בתל אביב בלי לפגוע ביוגורטריה כזאת, ואז מגישים תלונה במשטרה והשוטר שואל אותך למה אתה זורק אבנים באמצע עיר ומה הבעיה שלך, בנאדם? ב’ – עם כל הסיפור היפה הזה של הבריאות והטריות אני פה בשביל לאכול קינוח מתוק וקר ולא בשביל לבדוק כמה קוואקר בן-אדם יכול לאכול לפני שהוא מתחיל לזרוק אבנים על יוגורטריות.

בחלון לשנות השמונים שקוראים לו “התחנה המרכזית בכפר סבא” עדיין יש מקום עם שלט שמזמין את העוברים ושבים “ללקק בסבבה בפרוזן כפר סבא”. ב”פרוזן”, כמו שקראנו לו, היינו אוכלים שואות קולינריות כמו פרוזן יוגורט עם תות, חתיכות מרמלדה ושברים של עדשים.

כשהתבגרנו, הלכנו לחפש חידושים בתחום הגלידה ב”ג’לטריות”, אצל אנשים שהעמידו פנים שהם למדו בבתי ספר מיוחדים לגלידה באיטליה. במקומות כאלו שם המשחק היה להמציא טעמים חדשים כאילו היינו באיזו גלידריית שף: במקום גלידה בטעם וניל היינו אוכלים וניל מדגסקרי עם נגיעות קינמון, במקום גלידה בטעם קפה היינו מלקקים פרפה מקיאטו משויש בקקאו בלגי והל ולהרפתקנים שבינינו הייתה את האופציה להזמין סורבה אשכולית אדומה עם חמוציות וזרעי אניס, כי אם אתה יוצא מהארון לפחות תעשה את זה בסטייל.

משם עברנו ליוגורטריות. הקטע שם זה טוב טעם, אנינות ועדינות: בכוס קרטון (לעולם לא בוופל) מונחת תלולית יפה ועדינה של יוגורט, מלמעלה מפזרים בעדינות שברים של אגוזי לוז ופתיתי שוקולד ופחות מכפית של רוטב תותים שהוכן טרי-טרי מתותים שנקטפו היום (אבל יוגשו בעוד חודש). ככה הכל עדין וטרי ורגוע ואפשר לטעום את הטעם החמצמץ והעדין של היוגורט ובכל השכבות העדינות של הטעימים וממש להרגיש על הלשון את ההרגשה הזאת של “אלוהים אדירים שמישהו יפסיק את זה, אני נרקב משיעמום.”

בשביל שלא יהיה משעמם, הנה שלושה דובוני גומי צולבים את דובון גומי ישו

כאנטי-תזה לעדינות ולפשטות של היוגורטריות הקלאסיות הגיע TAPS, יעני – ברזים. אם תשאלו את היחצן שלהם הוא כנראה ידגיש את מה שלדעתו מצטלם טוב: היוגורט מגיע טרי (ולא באבקה), הפירות טריים ונחתכים במקום (חוץ מהפסיפלורה שמגיעה קפואה) והמחיר תחרותי. הוא יספר לכם שיש סניף ברחוב הארבעה בתל אביב וסניף בראשון לציון. הוא יספר לכם שיש שם 14 טעמים של יוגורט מחולקים ל-21 ברזים, 50 תוספות, 12 סוגי פירות ו-5 רטבים. הוא יספר לכם שהמחיר זה 10 אג’ לגרם, ימליץ לכם על ה”קטיפה האדומה” – ספק טעם של יוגורט וספק פרק של “יומן הנעל האדומה” – וישאיר את הפרט הכי מעניין בסוף: ב-TAPS הקטע הוא שאתה לוקח כוס, מוזג לעצמך את היוגורט, מוסיף לעצמך את התוספות ואת הרטבים ובגדול בונה לעצמך את הכיף של היום ואת כאב הבטן והחרטות של מחר בבוקר.

אחרי שסיימת לשחק, להעמיס, לאכול קצת עוד לפני ששילמת ואז להוסיף עוד טעם של יוגורט ומקופלת שלמה מלמעלה – אז אחרי כל זה – אתה הולך לקופה, ושם שוקלים את המפלצת שבנית ואתה משלם על פי המשקל, כמו בשוק.

אל תהיה בשוק

יש 14 טעמים של יוגורט, החל מ”טבעי” ו”וניל” הרגילים, דרך “טארט אפרסק-מנגו” ו”טארט פטל-רימונים”  ועד ל”פיסטוק” ו”מנטה אירית” ההזויים. בהנחה שאתם לא רוצים יוגורט בטעם קולגייט אתם תתרחקו מהמנטה האירית, ואתם גם לא באתם בשביל וניל – אתם פה בשביל השילובים המעניינים. המלצה שלי: טארט-אפרסק-פטל-מנגו-רימונים. דרך אגב: אין לי מושג מה זה טארט.

ועכשיו, בואו נשחק רגע עם המתמטיקה, כי זה משהו די קריטי כאן: אמרנו שיש 14 טעמים, מתוכם נתעלם משניים ונבחר שילוב של בין שניים לארבעה טעמים. יש 12 סוגי פירות אבל אם נתעלם בגסות מהפסיפלורה נישאר עם אחד-עשר סוגי פירות. מבחינת תוספות: חייבים לקחת פירורי מקופלת וחייבים לקחת מרשמלואים קטנים וגם דובון גומי אחד לפחות. חוץ מזה יש עוד 47 תוספות שאפשר להעמיס. נתחשב גם בחמישה רטבים ובשוקולד החם שברגע ששמים אותו על משהו קר הוא מתקשה, ונגיע לתוצאה הבאה:

אם החישוב שלי נכון, היוגורט הזה עובר את מהירות האור

כלומר, יש 86 אלף-ביליון-ביליון וריאציות שונות של יוגורט שאפשר לקחת. אפשר לעשות שילובים כמו יוגורט פטל-רימונים עם תותים ודובדבנים ורוטב תותים ולקבל מנה אדומה לגמרי. אפשר לקחת מנה שתפנק את הילד הפנימי שבך: ערמה של יוגורט שוקולד עם מקופלת, גליליות וופל, דובוני גומי, סוכריות צבעוניות והמטבעות שוקולד האלו עם הסוכריות מלמעלה. אפשר לקחת מרק שוקולד: להתעלם לגמרי מהיוגורט, לקחת מלא רוטב שוקולד ולשים עדשים במקום שקדי מרק. וחוץ מזה שאין שם שום דבר אלכוהולי, הכל לגמרי תלוי בדימיון שלכם. כל זה יעלה לכם 100 שקל לקילו, ובואו נודה בזה, זה יותר הגיוני מאשר להגיד 10 אג’ ל-100 גרם.

אבל הכי הגיוני זה לקחת חצי קילו של דובונים, מרשמלו וקורנפלקס מצופה שוקולד

פודגבר בעד צדק חברתי. בשביל מי שיקר לו לשלם סכום ששווה משהו כמו 600 מניות של טבע על טון של יוגורט המצאנו את התחרות הבאה: תמציאו את השילוב האולטימטיבי לדעתכם של יוגורט/גלידה, תוספות ורטבים, ותכתבו לנו: פה למטה בתגובות או בעמוד הפייסבוק שלנו. מי שילהיב אותנו עם הרעיון הכי מגניב יקבל פינוק זוגי חינם בטאפס, מתנה-חינם-אין-כסף. המקום השני יקבל תחושה של החמצה שתלווה אותו לאיזה שעתיים. על הזוכה נחליט עוד איזה שבועיים. בהצלחה!

טאפס: רחוב הארבעה 2 תל אביב, איפהשהו בראשון לציון וגם ב-http://www.tapstaps.com

סנדוויץ’ ברכה

בחיפה יש את סצנת האוכל הסטנדרטית בדומה לכל עיר: פלאפל, חומוס, שווארמה וכו’. אבל לחיפה יש גם תדמית של עיר קצת משונה וזה בא לידי ביטוי בהמון דוכני בורקס והמון סנדוויצ’יות (סנדוויץ’-בר בעגה המקומית). שזה קצת מוזר, כי בינינו, אתה רוצה סנדוויץ’? תכין לעצמך סנדוויץ’. אבל כמו שברכה אומרת: “פה זה לא סנדוויץ’, פה זה חוויה”. ואתם לא רוצים להתווכח עם ברכה, תאמינו לי.

כשנכנסים למוסד החיפאי הזה נוצרת מהר מאוד תחושה שנכנסתם לברכה למטבח. זה מקום קטן, מעוטר קרמיקות וינטג’ ופוסטרים של אוכל וינטג’ ומחירון וינטג’ – רק שאצל ברכה זה לא וינטג’, היא פשוט לא שיפצה את המקום כבר ממש הרבה זמן. בכל אופן, פה זה המטבח של ברכה. פה ברכה קובעת הכל. ואתם הולכים לעשות 3 טעויות גורליות.

זה הולך בערך ככה: אתם קצת מהססים בהזמנה או מבקשים תפריט או עושים תנועה מינימלית לא הכרחית – ברכה עולה עליכם שזאת פעם ראשונה. והיא שם כבר 40 שנה, חבר’ה. “אז למה רק עכשיו אתם באים לבקר? כבר 40 שנה אני מחכה לכם”. אתם תנסו לתרץ אבל זה ממש לא עובד על ברכה.

הטעות השנייה שאתם הולכים לעשות זה לחשוב שהבחירה בידכם. קשה לתאר כמה זה לא נכון. ברכה מוכנה להתפשר במקרים קיצוניים של אנשים שלא אוכלים בשר (“לא מבינה אנשים כאלה”) או לא מערבבים בשר וגבינה (“זה פשוט יותר טעים”). אבל תעשו לעצמכם טובה ואל תתווכחו יותר מדי. ברכה יודעת הכי טוב מה אתם אוהבים. ממה שהצלחתי להבין הכריך הקלאסי עולה 30 שקל ומכיל: מיונז, חריף, חסה, מלפפון חמוץ, עגבניה, סלמי ושינקן מטוגן עם גבינה.

כל זה רק כדי לתת לכם תחושה כוזבת שאולי אתם יודעים מה אתם רוצים

הטעות השלישית שאתם הולכים לעשות זה להזכיר לברכה כל סנדוויץ’ אחר שאכלתם בימי חייכם. כי אצל ברכה זה לא סנדוויץ’, זה חוויה (כבר אמרנו?). והלחם זה כמו עוגה. והרטבים עושים במקום. ו”אי אפשר להסביר מה כל כך טעים פה, זה בידיים שלי”. והעובדים של סנדוויץ’-בר מהכרמל באים לאכול אצלה בסוף המשמרת, והמנהל של “רובנ’ס ” בא לאכול אצלה בסתר ו”איזה שחקן טלויזיה מפורסם מת”א שאוכל פה 3 סנדוויצ’ים ו-4 קולה ואני מבינה איך הוא אוכל 3 סנדוויץ’ אבל לאן הולך הקולה?”

בסוף, אתם יוצאים מרוצים. כי הסנדוויץ’ של ברכה באמת מאוד טעים, ובגלל שברכה עשתה בעצמה את כל ההחלטות הקשות, את הסמול-טוק ואת האתנחות הקומיות. “ופעם הבאה אל תחכה עוד 40 שנה”. וברכה, מה עם איזה מסר למי שעדיין לא היה כאן? “שיעלה דחוף על מטוס סילון ויגיע לפה”

סנדוויץ’ ברכה, שבתאי לוי 12, חיפה

הבית התימני

למרות שגם אנשים שגרים בדרום כבר מיצו את העניין לגמרי, ליין הביקורות שלנו בבאר שבע ממשיך בכל הכוח. אחרי שהכרנו לכם כבר שלושה מוסדות מרשימים בעיר העתיקה, ואחרי שכבר סיכמנו שיש כזה דבר “העיר העתיקה של באר שבע”, אנחנו מתקדמים הלאה, לדברים הרציניים.

היום רצינו לכתוב לכם על מסעדה מכובדת, איכותית, עם שירות מדרגה ראשונה ותפריט מגוון וחדשני. מקום עם קלאסה, כזה ששווה להיכנס בשבילו לבאר שבע רק כדאי להגיד אחר כך לכולם איך העיר השתנתה מאז שהם היו פה פעם אחרונה.

אבל מה, “הערביקה” היתה בדיוק סגורה.

אז חצינו את הכביש והגענו ל”בית התימני”. שתי המסעדות ממוקמות אחת מול השניה במתחם חדש בעיר שנקרא “מרכז הצעירים”. ולכאורה, הבית התימני הוא ההיפך המושלם מערביקה – השירות ביתי עד כאב (כשעברתי ליד המטבח בעל הבית נתן לי צלחות ואמר לי לקחת לשולחן שלי), הארוחה העסקית לא בדיוק מיועדת לאנשי עסקים, וזה לא שהתפריט הוא לא מגוון או חדשני, זה פשוט שהוא לא ממש קיים.

אבל בתכל’ס, רק תרוויחו אם תבחרו באופציה הזולה לארוחת צהריים. ולמה? בעיקר בגלל החוויה. בזמן שבערביקה ינסו למכור לכם את באר שבע החדשה ב-79 שקל לסטייק פרגית על מקל קינמון, בבית התימני תרגישו את העיר העתיקה במלוא אסליותה – הישיבה על הרחוב, השפה שכונתית והקהל מגוון-שלא-לומר-הזוי.

את ההצגה “בבית התימני” גונב התימני הראשי – בעל הבית נתן. החל מהשלט שבכניסה, דרך שלל החפצים והססמאות ההזויות של הקירות, תעודת הכשרות האלטרנטיבית (“כשר בהשגחת הקב”ה”) ועד לשמות המנות (בקשו את מנת ה”חרטא-ברטא” ונתן יוציא לכם כל מיני תבשילים טעימים), הטירוף פה שולט. אם תתנו לנתן את הסימן הנכון ויהיה לו זמן, הוא כנראה גם ישתף אתכם בכמה מהגיגי ליבו. ותאמינו לי, שלאיש שענה לי על השאלה “מאיפה למדת לבשל?” בתשובה “מה**שלהאמאשלי”, יש עוד כמה פנינים בשרוול. רק תדליקו אותו..

כל זה היה נחמד וטוב, רק שמכל התיאור האנתרופולוגי בכלל לא דיברנו על האוכל, ואתם בטח חושבים שזה בגלל שהוא גרוע. ממש לא. נתן מכין אוכל ביתי (לאו דווקא תימני) נפלא, עם הרבה שמן והרבה אהבה. הסלטים הטריים שלו ביחד עם הלאפות שהוא מכין במקום זה כבר ניגוב שיעשה לכם את השבוע, וביחד עם מנות בשריות מעולות – קציצות, עוף מבושל, ואפילו אסאדו (אם באתם ביום הנכון), וגם כל מיני מרקים תימניים, סוגרים פה ארוחה שתפיל אתכם לחצי יום.

את החשבון מתמחרים כאן בצורה האהובה עלי – בעל הבית מסתכל על הצלחות הריקות שעל השולחן, ועל פי אינטואיציה של שנים, זורק תמיד את אותו מספר. ואם כבר דיברנו על הבדלים מערביקה, כמה שלא תאכלו ותשתו בתימני, יהיה לכם קשה לצאת עם יותר מ-50 שקל.

אבל אם חיפשתם מסעדה מכובדת ואיכותית, נסו את ערביקה בכל זאת.

הבית התימני, הרצל 25, העיר העתיקה באר שבע