פוסט אורח: סמבוסק הארזים בחורפיש

הנה פוסט אורח של בחור בשם סתיו אשורי. למה אתם קוראים אותו? כי הוא נודב לכתוב את הפוסט הזה בזמן שאנחנו בפודגבר עובדים ימים כלילות, או לפחות איזה רבע שעה מתישהו אם נמצא זמן, על לארגן לכם מתכונים פשוטים וכשרים לפסח שתוכלו להביא לסדר, או לפחות לארוחת שאריות של יום אחרי. ובנתיים – שיהיה לכם פסח כשר ושמח!

אני לא אוהב את פסח. זהו, אמרתי את זה. לא אוהב. אני לא יכול לסבול את יריעות הבד במעברים בסופר, את הנהירה ההמונית לטיולים, דוחק, מצות, ילדים, בכי, במבה כשרה לפסח, איכס… אני לא אומר שזה כזה קשה לעבור שבוע-שבועיים של חופש בלי לאכול דברים טעימים אבל אם כבר שחררו אותנו, הובילו אותנו במדבר, סגרו לנו פינה נחמדה עם קצת חול פה, קצת ים שם – לא מן הראוי שנוכל להתפנק באיזה סמבוסק? לכן, פודגברים יקרים, אני רוצה להמליץ לכם על סמבוסק הארזים – פינה שקטה (יחסית) של אוכל טוב בצפון, שאף פעם לא הצליחה לאכזב אותי.

כשהייתי בצבא, היינו מסתובבים המון על כביש הצפון – כוננויות, פגישות ובעיקר המון שטויות שדרשו נסיעה ברכב ששוקל 15 טון ושותה כמות זהה של דלק על חשבון משלם המיסים (שזה אני עכשיו, וזה מרגיז). בקיצור, בתקופה הזו של ההסתובבות בצפון, גיליתי עובדה מאוד מעניינת – כל הדרכים בגליל המערבי, לא משנה מאיפה אתה מגיע ולאן אתה נוסע, עוברות בחורפיש. וכשאתה נוסע כל כך הרבה, אתה נהיה רעב. וכשאתה רעב בחורפיש, יש רק אופציה אחת שהיא קונצנזוס בעולם הרעב-דרכים הגלילי: סמבוסק הארזים.

אולי הפעם נבדוק מה זה קישק? מה פתאום, בא לי כבש.

שולחנות וכסאות פלסטיק, מתקני מפיות של קוקה קולה ושלט כניסה עם תמונות מחוקות שמרמזות על התענוג שמצפה לכם – אם אתם רואים את כל אלו, ומריחים ריחות חזקים של טאבון דרוזי, סימן שהגעתם. אם לעומת זאת אתם מריחים ביוב ורואים שלט של “סמבוסק הארז”, קחו מהר רוורס. זו מלכודת תיירים איומה שלא כדאי לבקר בה. ותזהרו ברוורס כי תמיד יש שם ילד ונראה לי שזה אפילו אותו ילד כל פעם.

מכירים את הסמבוסק שאתם קונים בקפיטריה באוניברסיטה? אז זה לא זה.

הגעתם? כיף לכם- אתם עומדים לאכול את אחד המאפים היותר איכותיים שיש לארץ הזו להציע: סמבוסק דרוזי פריך עם בצק שלא חסכו ממנו טיפת שמן זית, תערובת כבש מושלמת ואם אתם בעניין, גבינה מלוחה שנותנת אחלה אדג’ למנה. העסק הזה מגיע כמובן עם קערת זיתים ביתית הכרחית, ואם אתם מטיילים עם מישהי שטוענת ש”כבד עליה כבש” יש כמה אופציות אחרות שאפילו לא שקלתי לבדוק, אבל אומרים לי פה שהן גם טעימות לאללה.

נייר כסף זה לא אופציה - הוא מגיע בכל מקרה.

כל הסיפור הזה במחירי צפון, שזה אומר משהו בין 11 ל-13 שקל למנה.  השמועות אומרות שהם יהיו פתוחים במהלך כל הפסח, אז אם יוצא לכם לטייל באזור ונחנקתם ממצות – שווה לבדוק.

קוביות

אני אתחיל עם קצת ארס-פואטיקה, וכולכם עשיתם לפחות שתי יחידות ספרות בתיכון אז אתם יודעים מה זה. כבר הרבה זמן לא פורסם שום דבר בפודגבר. ואם שבועיים לא נראה לכם כמו הרבה זמן – אז לפני שבועיים לרבקה בלאק לא היו 66 מיליון צפיות. אפשר לתת תירוצים: ההוא היה בחו”ל, להוא הייתה תקופת מבחנים, אבל השורה התחתונה היא שלא היה לנו שום דבר שנון לכתוב כבר שבועיים. שזה בול כמו לכתוב בשביל ארץ נהדרת.

מטורפת עלייך.

אבל כשממליצים לי בחום על מסעדה, והמחירים מגניבים, ויש תעלול שיווקי שמצטלם יפה, ומגוון אלכוהול מעניין, ואני בדיוק מוצא את עצמי לידה ורעב, זה סימן. למסעדה קוראים קוביות, והמחירים הם בין 30 ל-60 ש”ח לסוג של עסקית שתקפה בכל שעה, והכל שם בצורת קוביות, ויש כל מני בירות שאתם בטח זוכרים מהפסטיבירה, והיא נמצאת ממש על כיכר רבין. חדי העין שמו לב לתקבולת המשלימה שעשיתי כאן, כמו שלמדנו בבגרות בתנ”ך.

הקונץ פה הוא כזה: אתם בוחרים בשר ומשלמים על פיו (החל משניצל/חזה עוף ב-30 ש”ח ועד פילה בקר או אנטרקוט ב-50 ש”ח), ומקבלים ליד צ’יפס וסלט ירוק. הכל חתוך לקוביות, ועל השולחן אין בכלל סכין, רק מזלגות וקוביות. והמנות לא קטנות – 250 גרם פילה בקר זה לא מעט.

אבל 250 מ"ל עראק זה הרבה יותר מדי

האווירה היא כמצופה ממקום כזה, שבמקור היה אמור להיות פלאפליה אבל עשו ממנו משהו הרבה יותר טוב. השאירו את הכסאות בחוץ ואת הבר בפנים והעיפו את הקערות עם הטחינה. השאירו מקום נקי ומסודר (אז אפשר להביא בחורות ואפילו לקנות להן בקבוק למברוסקו בשלושים ומשהו שקל) תוך כדי שמשדרים אווירה מספיק לא מחייבת בשביל שתוכל לבוא עם חברים (ולשבת על בקבוק מקשוף במחיר היותר מסבבה של שלושים ומשהו שקל). אבל לא באנו לדבר על אווירה – באנו לדבר על בשר. הזמנו שייטל, ב-40 ש”ח, קיבלנו בדיוק את מה שהזמנו – טעם מרוכז וחזק של בשר בקר. עשוי במידה ולא מתחבא מאחורי שום רוטב ושום תיבול מלבד מלח ופלפל. אולי קצת מתחבא מאחורי צורת ההגשה – אבל זה הקונץ של המקום.

לתוספת אפשר לבחור בין קוביות צ’יפס, קוביות תפוח אדמה או קוביות אורז. אין לי מושג מה זה קוביית אורז, אבל הצ’יפס היה אדיר, אז לא שווה לבדוק. אני לא אדבר הרבה על הצ’יפס, כי זה רק צ’יפס, אבל הוא נכנס לשמן רק אחרי שהזמנתי – וזה כבר חלק חשוב מהסיפור – והיה ממש טעים.

בשר!

הזמנו גם נתח קצבים – סוג של ספיישל ב-60 ש”ח. אם לשייטל היה טעם חזק של בשר – הנתח קצבים היה כאילו פינוקיו היה עשוי מפרה, והוא התעורר לחיים בתוך הפה שלי. אולי לא הייתי בוטה מספיק – זה היה כאילו אני הייתי סבתא של כיפה אדומה, וכיפה אדומה באה לבקר אותי והביאה לי סל מלא בבשר, ואז הגיע השועל ואני בעטתי בו, כי אף אחד לא יקח ממני את הבשר שלי. אולי אני ציורי מדי – היה לי ממש טעים. לקינוח תקבלו קוביית שוקולד – ותגידו שפודגבר אמר שהשוקולד באריזה האדומה טעים יותר.

מלח, פלפל, אש ובשר.

לסיכום: יש פה אוכל מצוין, במנות גדולות יחסית, במחיר הוגן, באווירה שכונתית ועם אלכוהול במחירים מצויינים. נקודות לשיפור: תעיפו את הסלט מהצלחת שלי, ותשימו איזה חוברת הוראות בשביל שנדע לפתור את הקוביה ההונגרית. ואם אתם רוצים לצאת בכלל מוזרים: תוסיפו מנה לתפריט בשם “הקוביה ההונגרית” שתהיה פשוט קוביה גדולה של סלמי.

קוביות, מלכי ישראל 8, תל אביב.

קפה סרוסי

מה הופך מקום לאסלי? דבר ראשון, צריך להיות לו שם עממי. רצוי מאוד שם שנושבת בו רוח מזרחית. “הסביח של עובד”, “הפלאפל של ז’קו”. לא תראו הרבה “חומוסיית גולדמן-זקס”. אין מה לעשות – גולדמן זה שם מתאים אולי אם אתם מציעים ביטוח חיים אסלי. בחרו שם פשוט, ללא משחקי מילים, רצוי ללא אנגלית (שם מזרחי שכתוב באנגלית = מספרה). כך ש”קפה סרוסי” זו כבר התחלה טובה.

לרוב תשמעו עליו ממישהו עם המלצה שלא ברור מה טומנת בחובה (“תגיד לו שאבי מדפוס יוסי שלח אותך”). אבל מקומות אסליים באמת, אפשר לזהות מרחוק. כשהמולה ואוכל מתחברים (חוץ מב”טעם העיר”) זה סימן טוב. בימי שישי, כל באר שבע יושבת אצל סרוסי על כסאות וטוחנת אוכל טוניסאי. השלט אפילו נותן לזה גוון ממלכתי משהו: “ימי שישי – אפרטיף”.

העיר העתיקה בבאר שבע מלאה במקומות אסליים. זה אזור נפלא שלא נחתה בו רגלם של הרשתות והזכיינויות. בזמן שאלה מתקוטטים זה בזה בקניוני ענק שצריך מפה כדי להתמצא בהם, ואנגלית ברמה של כיתה א’ כדי להעריך אותם (“BIG”, “ONE”, “SHOP”, “PUT-MONEY-HERE”). העיר העתיקה מלאה מקומות אמיתיים – חנויות חשמל עתיקות, סנדלריות, חנויות בגדים שכוללות את המילה “אלגנט” בשם שלהם, מעדניות רוסיות בגדלים שלא הכרתם וכמובן, אוכל. כזה אמיתי, שנמצא שם כבר עשרות שנים.

מיד שנכנסנו לסרוסי קפץ עלינו בחור מקסים שבירך אותנו, סידר לנו שולחן וניקה אותו. רק אחר כך גילינו שהוא לא עובד שם בכלל. המלצרית שדווקא כן עובדת שם, לא ידעה מילה בעברית.
אז שאלנו את סרוסי מה יש לאכול, ופה חברים, מגיע הסימן המעיד השלישי למקום אסלי – יש רק מנה אחת. פעם ביקשתם פלאפל אצל עובד? ניסיתם את השווארמה של “חצות” בירושלים? או את הצ’יפס הלא-מסולסל של הבורגר ראנץ’? בדיוק. מי שמרגיש בטוח בקוסקוס שלו, לא צריך מסיחים.

הסימן הרביעי למקום אסלי – שלט של “טוטו” שהותקן בשלהי שנות השישים

אז יש רק קוסקוס, מה שפישט מאוד את ההזמנה: שלוש פעמים קוסקוס. החבר הרביעי לא היה כל כך בטוח. “אני צריך לחשוב כמה דקות”. כשהמלצר חזר פעם נוספת נפלה ההחלטה: קוסקוס. בחירה מצויינת.

טוב, בטח הבנתם שאם הגענו עד לפה כנראה שהקוסקוס טעים. אז כן. הקוסקוס אמיתי ומלא טעם, המרק ירקות מתקתק ומושלם, וקציצת הבקר שהוגשה ליד, עם מלא ירוקים בתוכה, השלימה שלושער לתוך הבטן שלי.

30 שקל עולה העניין, וכשרצינו להשאיר טיפ, סרוסי פשוט אמר לנו לתת את זה ישר למלצרית. בחור אסלי.

קפה סרוסי, החלוץ 110, עיר עתיקה באר שבע.