סינמון רול’ז ב-5 דקות

בואו נדבר שנייה על מאפיות בישראל. לא, לא על כל מיני פאטיסרי’ז ובולנג’רי’ז ושאר מילים בצרפתית שאפשר למצוא רק ברחובות חד-סטריים בתל אביב. ברוב המקרים מדובר בג’אנק בתצורתו הנלוזה ביותר (יש לקרוא: הכיפית ביותר): בליל של בצק מלוואח הזה שממולא בצורה רנדומלית על סקאלה שנעה בין רסק תפוחי אדמה ומונוסודיום גלוטומט לקורנפלור, מרגרינה ותמצית וניל. מבין המאפים העבשים האלה יש כמה שמיצבו את מעמדם כקלאסיקה ישראלית של ערבי הורים ופגישות ממשלה: בורקס תפו”א, בורקס פטריות, רוגלעך, קרואסון (אעלק קרואסון) שוקולד. אבל דווקא מבין כל הערב-רב של חומרי הטעם יש מאפה אחד שאורו זורח בעיניי מעל לכל השאר, והוא לא מקבל את הכבוד הראוי לו, ולא, אני לא מדבר על גביניות (השם ירחם). זהו הרול קינמון.

במקביל לתהליכי ההתפתחות של המאפים בארץ, הם גם לא קפאו על השמרים בארצות הניכר. וכך הסתבר לי שבארצות הברית פתחו רשת מאפיות שלמה שמוקדשת אך ורק לרול קינמון. ובאמריקה כמו באמריקה יודעים לתת כבוד. הגדילו את הרול, הוסיפו הרבה קינמון וסוכר ומלמעלה גלייז שהיה גורם גם למהטמה גאנדי לפתח סכרת. אבל, אל דאגה, כמו תמיד אנחנו בפוד-גבר דואגים להשאיר אתכם מעודכנים במפת הטרנדים של עולם הגסטרונומיה.

תקראו לזה איך שתקראו לזה: סינרול, סינבון, סינמון-רול’ז או אפילו שנק קינמון. אין מצב שפוד-גבר אמיתי הולך להתפיח בצק שמרים. ולכן פיתחנו במעבדות פוד-גבר את החיקוי המהפכני הזה שדורש 5 דקות הכנה. אז, אוקיי. זה לא בדיוק סינמון-רול, אבל עד כה אף טועם לא עלה על החיקוי ואף אחד לא התנגד לעוד חתיכה. כל מה שתצטרכו בשביל הסיפור הזה זה: עוגת הבית שושנים קינמון (גילוי נאות: לא קיבלנו עוגה מתנה מאסם, אבל היינו ממש שמחים לקבל), חבילה קטנה של חמאה (100 גרם), 2 חבילות אבקות סוכר וקצת תמצית וניל.

איך מכינים? מוציאים את העוגה מהשקית שלה ומפרידים את ה”שושנים”. כל תבנית מכילה 5 סינמון-רול’ז פוטנציאליים. עכשיו לזיגוג: שמים בקערה חמאה מרוככת (מהמיקרו או אחרי שהייה קצרה מחוץ למקרר), את האבקת סוכר ו-2 כפיות של תמצית וניל. מערבבים באמצעות בלנדר-יד עד לקבלת מרקם אחיד וחלק. מורחים מעל כל “שושנה” ו-וואלה (כמו בצרפתית, לא כמו בערבית) – 5 סינמון רול’ז מוכנים תוך 5 דקות. אפשר לחמם קצת בטוסטר אובן אם אתם ממש רוצים להשקיע.

נ.ב. – פתאום קלטתי שהכותרת של הפוסט נשמעת כמו אייטם בתכנית של אודטה.

פוד גבר אמיתי אוכל זיגוג בלחמניה

כריכים חמים 2012

מדי פעם מתקשרים אליי חברים להתייעץ איתי בנוגע לאיזשהי קטסטרופה שקורית להם במטבח. הטעות הראשונה שלהם זה שהם חושבים שיש לי מושג בדברים האלה. מי שעוקב אחרי הפוסטים שלי באתר בטח כבר שם לב לזה מזמן. חוץ מזה, להשחית כל חלקה טובה במטבח זו הדרך הכי טובה ללמוד לבשל. ההבדל היחידי הוא שאני הספקתי לעשות את זה כבר בתור ילד.

ואני לא מאשים את עצמי! איזה ילד יודע שלהשתמש במסחטת ירקות כדי להכין מיץ מכל דבר סחיט שהיה במקרר ומחוצה לו יסתיים באסון? מאיפה אני אמור לדעת שלשים שוקולד במיקרו ל-10 דקות ירכך אותו אבל גם את כלי הפלסטיק שהוא נמצא בו? אנחנו היינו ילדים תמימים, לא כמו היום במסטר שף, וזה היה ממש כיף.

בקרוב משמאל לימין: כוויה, יותר מדי מלח, אצבע חתוכה

חלק ניכר מההתפתחות הקולינרית שלי אני חב לספר קלאסי שנקרא “ילדים מבשלים”. הספר הזה מקסים דווקא בפשטותו:  ציורים שחורים על גבי נייר בצבע חרדל ומתכונים כמו “קינוח ג’לי”, “לימונדה” ו”כריכים מקושטים”. הכותרות של המתכונים מכילות הסברים כמו “אפשר לעשות מביצים הרבה צורות עליזות”, “טוב לאכול כריך המכיל נקניקיה חמה” או “בקיץ נעים מאוד לאכול בכפית מנה של גלידה ספיישל, שהיא בעצם גלידה רגילה מקושטת”.

כשפתחתי את הספר לאחרונה גיליתי המון דפים בתחילת הספר שבתור ילד הייתי תמיד מדלג עליהם. מסתבר שיש שם גם כל מיני רעיונות חינוכיים ואזהרות בטיחות (“החוק הראשון: לא להיות מפוזר”). יומרני לחשוב שמהשילוב של ילדים+אוכל+סכינים יכול לצאת משהו חינוכי או בטיחותי. מה שקרה בפועל זה המון אוכל מגעיל (“ביצים ממולאות” – מסתבר שפעם ילדים אהבו אוכל של בית אבות), המון חתכים והמון עבודה של שרברבים, נגרים ובעלי מקצוע אחרים בתיקון הנזקים.

מתכון של פעם: כולל קיסם שיניים לסוף הארוחה

אז בתור הומאז’ לספר ולתקופה הנפלאה הזאת החלטתי להכין גירסא סטודנטיאלית מעודכנת לאחד המתכונים בספר “כריכים חמים”. המתכון כולל שטות שהמצאתי כדי לייצר טוסט משולשים בלי טוסטר מיוחד.

כריכים חמים 2012

מה צריך: לחם (רצוי חלה), חרדל, גבינה צהובה, חמאה. ממרח כלשהו אופציונלי: פסטו, ממרח עגבניות מיובשות, ממרח זיתים.

וככה עושים את זה: חותכים שתי פרוסות לחם. מורחים על צד אחד חרדל ועל הצד שני ממרח כלשהו אם יש בנמצא. באמצע שמים שתי פרוסות גבינה צהובה. סוגרים ומורחים חמאה מבחוץ.

עכשיו צריך למצוא מחבת וסיר בגודל כזה שהסיר יכול להכנס לתוך המחבת. ממלאים את הסיר במים ומחממים. מחממים גם את המחבת. כשהכל חם שמים את הכריך במחבת ומוחצים אותו עם הסיר. ככה הכריך יתחמם משני הצדדים וגם ימעך לכדי טוסט פריך.

וככה מכינים סיר

כריכים חמים האורגינל

חביפיצה

אחת הבעיות הגדולות איתה מתמודדים אומנים בכל העולם, היא ההרגשה כבר שהמציאו הכל. הביטלס כבר הגיעו לכל שילובי הצלילים שנעימים לאוזן אנושית, וכל מה שנשאר לנו עכשיו זה שילובי צלילים שלא נעימים לאוזן אנושית (או בשפה המקצועית: דאב סטפ). האמנים הגדולים ציירו כבר לפני 200 שנה בכל סגנון אפשרי, מה שהפך את כל מה שבא אחרי זה לאמנות פוסט-מודרניסטית (או בשפה המקצועית: קשקושים של תינוק בן שנה).

וגם בתחום האוכל, נראה שכבר מזמן, כאנושות, עשינו הכל. ניסינו לאפות את כל מה שנאפה, לטגן את כל מה שמיטגן, לבשל את כל מה שמתבשל, ואח”כ גם לזנוח את כל השיטות האלה ולהכין הכל במיקרו. ניסינו לאכול כל חיה אפשרית, כל דבר שיוצא מכל חיה אפשרית, ניסינו זרעונים, נבטוטים, עלי בייבי (מישהו צריך להגיד את זה – זה עלים של מישהו שעישב את הגינה שלו), ביצים של דגים, דגים של ביצים, ניסינו הכל גם נא, גם מורתח, מפוסטר, עם קטשופ, בלי גלוטן. ואת הכל גם בתור גלידה.

נראה שהדבר היחיד שנשאר לנו זה לשלב. אפשר לקרוא לזה “בלנד”, למתג את זה כפיוז’ן, אבל בתכל’ס זה פשוט מחסור טוטאלי ביצירתיות ועודף מובהק של שעמום שהביא אותנו ל”הישגים” כמו המבורגר עם ביצת עין, וודקה עם רדבול, שקשוקה עם שעועית, והגרוע מכולם – אבטיח וגבינה בולגרית. מאוד בוגר מצידך, אנושות.

עוד שילוב שפשוט לא הולך ביחד

אותו שעמום ומחסור טוטאלי ביצירתיות (שאגב גרמו לנו לפתוח את הבלוג הזה) היו כנר לרגלינו בעודנו ממציאים את המאכל המיותר הבא – החביפּיצה (מחסור טוטאלי ביצירתיות ניכר גם בבחירת השם). רק דבר אחד הפתיע אותנו בכל הניסוי הזה – אשכרה יצא טעים.

החביפיצה™ היא בתכלס חביתה משודרגת, שעושים כשרוצים לפנק מישהו באמת. היא נראית מגניבה לגמרי, היא די משביעה ובמבחן טעימות מקצועי שערכנו בקרב 2 נבדקים משכבות זהות לחלוטין באוכלוסיה, התגובות נעו בין “וואלה זה טעים” ל-“וואלה זה די טעים”, שזה מרשים ביותר.

כל מה שתצטרכו כאן זה 3-4 ביצים, חצי עגבניה, חצי בצל, גבינה צהובה וממרח עגבניות מיובשות. תוספות נחמדות שישדרגו את המנה הן זיתים, פטריות, גבינה בולגרית, ועלי בזיליקום.

במחבת גדולה יחסית, מטגנים את הבצל עם כף יפה של שמן זית עד שהוא נהיה שקוף. גם את העגבניות נטגן אבל נוסיף אותן 2 דקות אחרי הבצל. בינתיים מקשקשים את הביצים עם מלח, באותה צורה שאתם מקשקשים חביתה, אבל עם יותר רגש. שופכים את הביצים, מחלישים לאש קטנה-בינונית ומכסים את המחבת עם מכסה (ואל תגידו לי שאין למחבת שלכם מכסה. לכל סיר יש מכסה).

בזמן הזה החביתה מתבשלת והופכת למין פשטידונת כזאת עם תחתית פריכה, שדי מזכירה במרקם פיצה. כשהחלק העליון של החביתה כבר די מגובש על עצמו (זה יקח בערך 7-10 דקות), מוסיפים את התוספות: אם יש לכם מזליפים קצת ממרח עגבניות מיובשות, מגררים את הגבינה מעל (עם פומפיה פשוטה), ומוסיפים זיתים או כל תוספת אחרת שבא לכם. נותנים לדבר הזה עוד 2 דקות להתגבש ומכבים את האש.

עכשיו חותכים כמו פיצה ומגישים על רקע קולות ההתפעלות של כל הנוכחים. מבטיח שתהיה התפעלות. ואם לא, לא נורא –  אנחנו כבר עובדים פה במרץ על הההמצאה הסודית הבאה. אני רק יכול לגלות שיהיה בזה חמאת בוטנים ופסטרמה.