רולים וייטנאמים

עשינו מסיבת השקה חגיגית לבלוג. זה אומר שמעכשיו אנחנו רשמית בלוג. כן, זה אומר שעכשיו מצופה מכם להציק לכל החברים שלכם ולהגיד להם לקרוא פודגבר. גם בפייסבוק וזה, זה מאוד כיף. לכבוד מסיבת ההשקה רצינו להכין מאכל גברי, משהו שהולך יד ביד עם השם המחייב פודגבר. אז הלכנו על רולים וייטנאמים.

הם נראים בערך ככה ואני מבטיח לא לדבר עליהם יותר מדי

הבעיה עם הרולים האלו, מעבר לעובדה שהם במרחק קוביית טופו ומיץ קראנבריז מלהיות המאכל הכי נשי שיש, זה שאין שום דבר לכתוב עליהם. אבל מעז יצא מתוק וביום מסיבת ההשקה והרולים התרחש גם מאורע אחר בסצנת האוכל הישראלית, חשוב כמעט כמו השקת פודגבר. אני מדבר, כמובן, על גמר מאסטר שף.

המצרכים לרולים מצריכים קפיצה לסופר, ועדיף שתלכו למדף הזה של המוצרים האסייתים. לרולים עצמם אנחנו צריכים דפי אורז, אטריות שעועית (לפעמים קוראים להן אטריות זכוכית), כרוב, גזר, מלפפון, חזה עוף, רוטב צ’ילי מתוק, אינה אחת, סמדי אחת ואלקנה.

זה נכון שאלקנה לא זכה בתואר מאסטר שף, אבל אין ספק שהוא הפוד גבר של התוכנית. כל המנות שהוא הכין היו בשר מגולגל בתוך בשר אחר. שזה קצת כמו הרולים שאני מתחמק מלכתוב עליהם, אבל ממש לא. בגמר אלקנה הכין מנה שהיא בגדול משה בתיבה. פודגבר. במקום השני בתחרות הפודגבר זכה כמובן איציק עם מנת הקרפצ’יו-אובייקט-מיני שלו. איציק טוען שהוא מעולם לא התייחס אל אישה כאל אובייקט מיני, אבל אין ספק שלקרפצ’יו הוא שלח כמה מבטים גסים.

פסטורלי, אה?

בקשר לכתבה שהייתה בידיעות בסופ”ש שחשפה “דברים רעים” על אייל שני – לא קראתי, וגם לא כל כך מעניין אותי מה כתוב שם. מצחיקה אותי ההמולה שהייתה מסביב לזה – די ברור שבנאדם שמדבר על אוכל בתשוקה כזאת ירתיע אנשים. אני די בטוח שבכל הכתבה הזאת לא היה אפילו מתכון אחד. אז למה לקרוא?

את חזה העוף חותכים לקוביות/רצועות דקות, עוטפים בצ’ילי מתוק (אני שמתי ליקר Y במקום ויצא מגניב אש) ומטגנים עד להשחמה. כתבתי “עד להשחמה” כי זה מה שתמיד כותבים במתכונים, אבל מה שאמור להיות זה שהעוף יהיה מוכן ברמה שתרצו לאכול אותו. הוא לא יעבור שום בישול/חימום נוסף.

אטריות שעועית - הדוקים של הטבע

חותכים את הירקות לרצועות דקות ומבשלים בקצרה את אטריות השעועית על פי ההוראות. הן מוכנות כשהן שקופות לגמרי, וזה קורה מהר. חשוב לשטוף במים קרים שלא ימשיכו להתבשל. עם דפי האורז צריכים הרבה סבלנות, חצי מהם יהיו קרועים, חצי מהחצי תקרעו תוך כדי גלגול. בעקרון, מניחים אותם במים שהם שלושת-רבעי מים מהברז ורבע מים רותחים, מחכים שניות בודדות שיתרככו ומעבירים למגבת. עכשיו שמים מהירקות ומהעוף בפנים ומגלגלים.

אתם מאמינים בגלגול, נשמות?

מיכל “איך טעים” אנסקי אמרה לקראת סוף הגמר שבפסח יצא ספר בישול של מאסטר שף, שזה צירוף מקרים נהדר כי בפסח יש לי יומולדת. כשלכם יהיה יומולדת אני אביא לכם ספר בישול של פודגבר, מבטיח.

יש גם שני רטבים שהולכים מגניב עם הרולים. רוטב סלינה ורוטב בוטנים. את שניהם מאוד קל להכין. סלינה זה לא יותר מסילאן וטחינה מעורבבים בכמויות שוות. אם אתם חושבים שסלינה זה שם מטופש, תגידו תודה שזה לא טחילאן. רוטב הבוטנים הוא חמאת בוטנים מעורבבת עם רוטב סויה, עם עדיפות חזקה לכיוון חמאת הבוטנים. את שני הרטבים אפשר לשים בתוך הרולים לפני הגלגול או לטבול בהם את הרולים. איך שבא.

אז נכון שבסוף אינה זכתה. אבל המנצחים הגדולים פה זה אתם, שזכיתם לקרוא עוד מתכון לא שימושי כאן בפודגבר. לקינוח, הנה תמונה של הפודגבר’ז ממסיבת ההשקה.

איזה ירק גברי זה גזר

איך טעים.

פינת הסטודנט הרעב: ביצת עין וגבינה

אייל שני: “שלום פודגבר, מה הכנת לנו היום?”

פודגבר: “זה סתם, פשוט ביצת עין עם גבינה צהובה וזעתר”.

אייל שני: “ולמה בחרת להכין לנו דווקא זה? האם זה לחץ הזמן שדחף אותך לבשל מהר, בלי לחשוב, להתחבר לרמות העמוקות ביותר של האישיות שלך ולהוציא את המנה הזאת? או שהמראה של המקרר הריק ממצרכים הצית בך השראה רותחת שכזאת, שזרמה לך בעורקים ויצאה לתוך המחבת?

פודגבר: “אה.. אני דווקא חושב ש,”

אייל שני: “אני מבין מה שאתה אומר. מה שאתה אומר לי, זה שבעצם אתה לקחת את הביצה, שהיא סיפור הבריאה כולו מכומס לתוך מבנה עגלגל מושלם, ושמת אותה על המחבת הלוהטת, כאילו אתה אומר לה: ‘תני לחום הזה לעטוף אותך בדיוק כמו החום של תינוק היוצא מתוך רחם לתוך חיים חדשים'”

פודגבר: “כן, אממ, פשוט שברתי אותה למחבת,”

אייל שני: “ואי אפשר שלא להסתכל על החלמון של הביצה, מתייסר על חייו האחרונים, ובדיוק אז אתה מחליט לשים עליו את הגבינה הצהובה הזאת, נוכלת רמאית שכמותה, שבחיים לא הייתה מדמיינת שהיא תיזרק למחבת לוהטת יחד עם החלמון המבעבע, ועוד ותזכה למשב רוח של זעתר מיד אחר-כך”.

פודגבר: “כן, המתכון הזה במקור הוא של,”

אייל שני: “אז מה שאתה מנסה להגיד לי, זה שהמנה הזאת לא באה סתם. את המנה הזאת את הבאת מהילדות שלך, כשהיית צריך להפוך ביצים לאחים הקטנים שלך כי אמא לא תבוא יותר, דרך השירות הצבאי שבו כולם צחקו על ההוא שלוקח למסע כומתה סנדויץ’ עם ביצת עין, ועד לרגע שבו אתה מבין שביצת עין היא לא סתם עוד מאכל שאתה אוהב. היא תכלית קיומך, מוסא,”

פודגבר: “אהם, זה פודגבר”

אייל שני: “היא נותנת לך משמעות לחיים, היא הסיבה שאתה קם בבוקר מוסא, ורואה את ביצת העין הגדולה הזאת זורחת מעבר לאופק. הדברים שאתה אומר כאן, דרך המנה הזאת, הם מרתקים אותי”.

פודגבר: “תודה”.

אייל שני: “אז אני רוצה להגיד לך משהו. אני מסתכל על המנה הזאת, והיא מכוערת, זאת מנה עצובה, יש פה כל כך הרבה טעויות שזה פשוט נורא. ואני מתכוון לזה בצורה הכי חיובית שאפשר. תודה רבה לך, פודגבר. אתה ממשיך איתנו גם לשבוע הבא”.

ועם המחווה הכה מתבקשת הזאת לאליל הטלויזיה (ולא חשוב מה יכתבו עליו ב-7 לילות, אני חולה עליו), אנחנו שמחים לפתוח את פינת הסטודנט הרעב – דברים טעימים ומהירים שאפשר להכין גם אם כל מה שיש לכם במקרר זה צ’ילי מתוק ותערובת תיבול לפיצה כפול עשר.

עבור המתכון של היום (ולקרוא לזה מתכון זה כבר קצת מעליב), שהוא באדיבות אמא, כל מה שאתם צריכים זה ביצה, גבינה צהובה וזעתר. מטגנים ביצת עין, כמו שאתם אוהבים, וכשהחלבון כבר קשה אבל החלמון עדיין נוזלי, מניחים מעל פרוסת גבינה צהובה, ואז משב רוח נדיב של זעתר. בשלב הזה מכסים את המחבת, מורידים את האש ונותנים לביצה להתבשל עד הרמה שאתם רוצים (אני אוהב אותה רכה, כמעט נוזלית, זה לוקח בערך 4 דקות מהנקודה שכיסיתם). שמים בפיתה ויש לכם אחלה וריאציה לביצת עין וסטודנט רעב אחד פחות. בתיאבון.

תורמוס

הנשנוש ליד הבירה האולטימטיבי, מלך הקטניות, אימת החומוס, המאנץ ששווה למות בשבילו, הקינואה הדרוזית, החטיף המסתחבק – כל אלה שמות שאף אחד לא משתמש בהם לתורמוס. אבל בכל זאת תורמוס זה משהו כיפי: עובד מצויין ליד בירה, מעסיק את הידיים בזמן שהעיניים רואות טלויזיה ומשאיר בפה טעם של עוד.

התורמוס הוא סוג של קטניה שנראית קצת כמו חומוס שדרכו עליו, מריחה כמו פופקורן ועולה כמו מים (משהו כמו 7 שקל לקילו). על פי ויקיפדיה (שתמיד צודקת) התורמוס מכיל חומרים רעילים, על פי האישה בלי השיניים בכניסה לשוק הפשפשים ביפו התורמוס עולה 8 שקל לקופסה קטנה והולך מצויין עם כמון. אני מאמין לאישה, יש לה חוכמת רחוב. לא כמו כל הפרופסורים שכותבים בויקיפדיה.

בגלל האופי הקטנייתי של התורמוס צריך להשקיע הרבה זמן ואהבה בהשרייה לפני הבישול ובבישול ארוך ואיטי, אבל מעבר לזה בקושי צריך להשקיע מאמץ. המתכון גם נורא פשוט וכולל שני רכיבים בלבד, שאחד מהם הוא תורמוס. אבל בואו נעמיד פנים שזה מתכון מסובך רצח ושצריך להאכיל אתכם בכפית. יאללה, נתחיל.

התורמוסים זה מה שמימין, שלא תתבלבלו.

המצרכים: תורמוס וסודה לשתייה. אל תשאלו כמה, נו, כמה שקניתם. שקית אחת של סודה לשתייה תספיק. ועל הסודה נספר אחר כך. תעשו מעבר מהיר על התורמוסים בשביל לראות שאין שם אבנים וכאלה, תשימו בקערה גדולה עם מספיק מים (מתעקשים על כמויות? 4 וחצי ליטר מים, סבבה?) ותשימו בערך ככה סודה לשתייה. בדיוק, בערך ככה.

בדיוק, אבל בדיוק, ככה

צריך להשרות ל24 שעות ומומלץ אפילו ליותר מזה. מדי פעם להחליף את המים ולתחזק בסודה. ולא, נראה לי שלהשרות ישר בספרייט לא יעבוד. במהלך הזמן הזה התורמוסים יכפילו את גודלם, חלקם הקטן גם ישיל את הקליפה, והבודדים והקסומים מביניהם יצמיחו כנפיים ויגדלו לפרפרים. איזו קטניה קסומה!

סבבה. זמן לבשל. בגלל שלא-בדיוק-מסננים את התורמוס לפני שאוכלים אותו כדאי להחליף את המים ולבשל במים צלולים, בלי סודה לשתייה. עדיין לא להוסיף את המלח, קודם שיתבשל. הבישול אמור לקחת בערך שעתיים. קרו מקרים שהיה צריך שעתיים וחצי או שלוש ואף אחד לא מת מזה. בכל מקרה אתם תדעו שזה כמעט מוכן כשתטעמו אחד מהסיר והוא לא יהיה מריר (המריר זה הרעל שויקיפדיה מספרת עליו, סיפור אמיתי). עכשיו אפשר להוסיף מלח ולתת לזה להתבשל עד שזה מתרכך לגמרי. כשזה מוכן הקליפה כמעט ומחליקה לבד מהקטניה.

אולי זה הזמן לדבר על איך אוכלים את הדבר הזה. בכל מקרה כדאי שזה יהיה ליד בירה. בכל מקרה כדאי לשים מלח. ואם רוצים לגוון שמים מיץ לימון או כמון, או גם וגם. המבינים אוכלים את זה כמו גרעינים שחורים: תופסים מהצד העבה, נותנים לחיצה עם השיניים בצד הדק (איפה שהחור של הקליפה) ומקפיצים לתוך הפה. יש גם טמבלים שאוכלים עם הקליפה. כל אחד ומה שטוב לו, אבל רק מי שעושה כמוני צודק. תתאמנו על זה קצת, ותראו שתוך שלוש דקות אתם מחסלים את כל הסיר. טעים, אה?

עכשיו, אני יודע שאתם מתים מסקרנות, “יעקב”, אני שומע אתכם שואלים אותי, “תגיד לנו, למה שמים סודה לשתייה?” אתם שואלים אותי בקול המתחנף הזה שלכם. “אנחנו מתים לדעת את זה!” אני שומע אתכם מנסים להסוות את הבכי שלכם באיזה שיעול מזויף. אז חיפשתי בנבכי האינטרנט (כתבתי סודה לשתייה בגוגל) ואני יכול להגיד לכם ככה – סודה לשתייה זה משהו שעשוי מכימיה, ויש בזה אטומים של נתרן ומימן ופחמן, וזה סוג של בסיס, שזה ההיפך מחומצה. לא ברור לי למה זה עושה את מה שזה עושה, אבל זה עושה את מה שזה עושה בגלל שזה עושה את זה. אבל עזבו שטויות, זה עובד, זה יוצא טעים וזה נותן עוד תירוץ לשתות בירה.

ואלו היו ששים שניות על כימיה.