פתיתים זרחניים בנוסח צבא

אין כמו אוכל צבאי.

סתם, זה שקר. די דומה לשקר אחר שאתם מכירים, כשמסתובבים בחו”ל ואז מישהו אומר “אבל בתכל’ס, אין כמו בארץ”. גם שקר. בעצם, אולי אין כמו בארץ, אבל יש הרבה יותר טוב מבארץ.

אותו כנ”ל לגבי אוכל צבאי. יש מטבחים יותר טעימים ממנו. עזבו את זה, אני מכיר פחי זבל יותר טעימים ממנו. אבל יש בו משהו שלא תמצאו במקום אחר – ואני לא מדבר על הכמויות המסחריות של הסודה לשתיה, על השניצלונים בטעם חזה עוף, או על הפשטידת-שאריות-מאתמול. אני מדבר, כמובן על נוסטלגיה.

כן כן, לכולנו יש קצת נוסטלגיה מהצבא. לדוגמא, הפעם ההיא שהיית צריך לסגור שבת על איזה הר באמצע שום מקום ואז פתאום יוסי בניון הגיע כדי לשחק איתך כדורגל. או הפעם ההיא שצלצל לך הטלפון בדיוק כשהמפקד תידרך אותך וכולם צחקו.

טוב, אז אולי אין לי ממש נוסטלגיה לצבא, אבל לאוכל הצבאי דווקא יש לי. למה? כי אכלתי כל יום בחדר אוכל במשך חלק נכבד מחיי, ונשארתי בחיים כדי לספר. וכשהרמה הכללית כל כך נמוכה, כמה זכרונות טובים דווקא כן נשארים – העוגת שוקולד שפעם אחת יצאה מהתנור חמה (ה-6 לפברואר, דברים כאלה לא שוכחים), הפעם ההיא שהיה גם צ’יפס וגם קטשופ באותו היום, והפעם שהתנור של השניצל תירס נשאר בלי השגחה לכמה דקות.

אבל לפני כמה ימים התעוררה בי נוסטלגיה מאוד מסויימת – לפתיתים של הצבא. כן כן, הפתיתים השמנוניים המזעזעים הזרחניים שהייתי אוכל 3 צלחות שלהם ואז מתחרט למראה שלולית השמן שהם השאירו לי, בבטן ובצלחת. מנה שמגלמת את כל מה שלא בסדר באוכל הצבאי – ואת כל מה שלא בסדר אצלי שאני מת עליה.

במבט יותר עמוק, נראה לי עכשיו שהפתיתים הזרחניים היא מנה מחושבת אשר מגיע כהנחיה מהדרגים הגבוהים בצה”ל. שימו לב ליעילות שלה למערכת: זו מנה בעלת מרכיב אחד בלבד, שמחירו מעולם לא עלה; היא משאירה לך טעם שורף ולא ברור על הלשון בעת האכילה כך שלא תוכל להרגיש שום דבר אחר – או במילים אחרות, מנטרלת את אנינות הטעם שלך; הכתם הצהוב-זוהר שנשאר על הצלחות לדראון עולם פוטר את הצבא מבאמת לנקות אותן, כי הרי הכתם של הכורכום .כבר לא יירד משם; וזו מנה מזינה שיוצרת חיילים חזקים ונחושים (אם כי מלאי חרטה)

אוקיי, חזרה אלי ולהתעוררות הנוסטלגית. אחוז תזזית הלכתי למטבח למלאכת שחזור המנה (מה שמזכיר לי שבחדר האוכל בבסיס שלי היה חדר צדדי עם השלט המטריד “שחזור מזון”). מה שלא היה כל כך קשה, כי הרבה תחכום אין במנה הזאת. מה כן יש בה?

פתיתים. 7.90 שקלים למוצר כ"כ בסיסי

2 כוסות פתיתים
2-2.5 כפיות מלח
1.5 כפיות כורכום
חצי כפית סוכר
3 כפות שמן עבור טיגון + 2 כפות לבישול
בצל אחד בינוני (לא חובה, לא היה במקור)

את הרכיבים יש לבחור על פי אמות מידה צבאיות: הכי זול שיש. תקנו פתיתים של ויטה, אני מרשה לכם, ושלא תעזו להשתמש פה בשמן איכותי, זה יהרוס את המנה לגמרי.

ההכנה מספיק פשוטה כדי שכל טבח צבאי יוכל לעבור את בחינות הכניסה שלו: מטגנים בצל (אם רוצים, זאת תוספת שלי) בהרבה שמן 10 דקות על אש קטנה-בינונית, מוסיפים את הפתיתים לטיגון מהיר ומתבלים לפי הכמויות. מוסיפים מים רותחים לפי הכמויות על האריזה (או על פי פקודות מטכ”ל) ומוסיפים עוד קצת שמן (ליתר בטחון) ואז בישול לפי ההוראות: להביא לרתיחה, לכסות עם אש קטנה ל-10 דקות, ואז לכבות ולהשאיר סגור עוד 10 דקות.

למי שעדיין נמצא כאן, ועוד לא הלך להקיא בשירותים (או להתנדב למילואים, לחילופין), נספר שהמתכון הזה עובד אותו דבר גם עם פסטה (עדיף בצורות קטנות) – מבשלים את הפסטה כרגיל ואז מטגנים עם השמן והתבלינים מספר דקות.

איך אתם יודעים שהמתכון הצליח לכם? כתם רדיואקטיבי יופיע על הצלחת מיד עם היעלמותם של הפתיתים. ועוד סימן – לא תוכלו להפסיק לאכול את זה. אין, אין כמו אוכל צבאי.

אין, באמת שאין

קפה ברנש

איך בוחרים בית-קפה/פאב/מסעדה שיהיה אופטימלי לדייט? קודם צריך לבחור את הבחורה שתהיה אופטימלית לדייט. אם תשאלו גבר (מהסוג שקורא פודגבר), הבחורה האופטימלית תהיה כזאת שאפשר לאכול איתה איזה בורגר טוב בלי להתפדח אם המיונז נמרח לך על החולצה, כזאת שאפשר לשתות איתה בירה (מותר לה לשתות למברוסקו, אם זה מה שבא לה) בערב באמצע שבוע, כזאת שאפשר להביא אותה לערב עם קבוצה של חברים – ואם אפשר אז לשלב הכל ביחד ושהיא תסכים שתביא את החבר’ה ביחד איתך לדייט. במילים אחרות, הבחורה האידיאלית היא בחורה שקוראת פודגבר. אם תשאלו בחורה, ואני מתכוון לכל בחורה, הגבר האופטימלי זה אני.

היא אולי מחייכת, אבל בשבילה הוא רק פשרה

אם אתה מחפש מקום לשבת בו, כזה שתוכל להביא לשם את הבחורה הזאת או את החבר’ה; לאכול משהו קליל או אולי המבורגר; לשתות קפה עם משהו קטן בבוקר או לגמוע בירות במחירים של “מחוץ לתל אביב” – אז מצאתי מקום אחד כזה, והשם שלו אפילו קצת מזכיר את פודגבר – אני מדבר על “קפה ברנש” ברח’ בוגרשוב בתל אביב.

בגדול, כשסיפרו לי על המקום סיפרו לי על ההמבורגרים שלו, וזה עושה אותי קצת סקפטי: אם הייתי רוצה בורגר, הייתי הולך לבורגריה. מבית קפה אני מצפה בעיקר לארוחות בוקר. אבל בקפה ברנש הם מספרים על ערבי הבורגר שלהם (55 ש”ח כולל תוספת ובירה, ואנחנו מדברים על 220 גרם) ודווקא את ארוחות הבוקר הם יחסית מסתירים, אבל אולי זה קשור לזה שבאתי בערב.

רוקפור לא כל כך פוטוגנית (הלהקה, לא הגבינה)

התפריט מגוון יחסית, וכולל ארוחות בוקר (כאלה שמוגשות עד השעה 12, וכאלו שמוגשות כל היום [אבל רק עד אחת בצהריים – אני לא צוחק, תחפשו בתפריט את ה”בנדיקט”]), יש מנות צהריים (כמו הברנשבורגר, פסטות ומנות “רגילות” של בתי קפה) ויש גם בירנושים, ואני נשבע שלא אני המצאתי את המילה הזאת. בין הבירנושים יש גם את פוקצת היום – היום היא הייתה עם רוטב עגבניות, מוצרלה וזיתים.

פוקצת היום: פיצה

הבורגר – סליחה, הברנשבורגר, שהגיע מדיום ועם רוקפור מעל (הגבינה, לא הלהקה) לא אכזב – הוא הגיע בלחמניה מתקתקה, שמזכירה קצת את הלחמניות של מוזס, ולידו, בצלוחית קטנה, הגיע גם “איולי הבית” (ערבבנו מיונז עם שום – ברנשיונז עם ברנשום – ויצא טעים). הזמנו גם “אינגליש ברקפסט” (שזה שם הגיוני בדיוק כמו Arukhat Boker Anglit) שזו בדיוק הארוחה שאתה לא תעז להכין לעצמך בבית: פעמיים ביצת עין, ערמת שעועית, עגבניות צלויות, בצל צלוי ותפוחי אדמה צלויים (כל אחד בנפרד) ומנצחת על הכל נקניקיה דשנה (ברנשניקיה?). מצד אחד זו ארוחת בוקר פשוטה וקלאסית. מצד שני הנקניקיה מספיק גדולה בשביל שתרגיש קצת לא בנוח כשאתה אוכל אותה.

אתה מרגיש בנוח?

גם בארוחת הבוקר וגם בבורגר אין משהו יוצא מן הכלל – זה לא שהם יכולים ללמד את הבורגריות הותיקות משהו חדש על בשר וזה לא שיש פה פטנט חדש שאנחנו לא מכירים. השוס פה זה האווירה והתמחור שמשדרים לך “תהנה, תשב כמה זמן שבא לך, זה לא תל אביב פה – מקסימום הוד השרון”. השוס הבאמת גדול זה שזה לא בהוד השרון.

זה בתל אביב, ויש סטלה מהחבית בפחות מ-30 ש”ח כולל טיפ, וארוחות בוקר ב-24 שקל (המתוחכמות יותר מגיעות עד 40), ובורגר שמתמודד בכבוד מול בורגרים אחרים עם שם מוכר – כל מה שבחורה רוצה שיהיה בדייט. אם הגעתם לשם ובכל זאת יש לה איזה מבט מדוכדך בעיניים, זה רק בגלל שאני לא שם.

היא כבר תנגב את הדמעות בשירותים

קפה ברנש – בוגרשוב 87, תל אביב.

חביתה עם צ’יפס (שפים מתארחים בבלאק)

מסתבר שכוח גדול בא גם עם אחריות קטנה: הזמינו אותנו לארוחת טעימות לרגל השקת המנות החדשות ב”בלאק”. 4 שפים הכינו המבורגרים מיוחדים. הם הכניסו להמבורגרים כל מיני דברים שאין לנו מושג מה הם, כמו: איולי צ’יפוטלה, מנגולד, שעועית בובס. הם הכניסו גם משהו שאנחנו מכירים טוב מאוד אבל אף פעם לא העזנו לשים בהמבורגר: ביסלי פלאפל. אז נקצר את החדשות הארוכות: אחלה מנות למי שבא לו לשבור את שגרת ההמבורגריידה הרגילה. ולמי שבאמת רוצה לקרוא על מה שקורה בבלאק אנחנו מציעים להתעדכן באתרים של אנשים אחרים. אנחנו הכי אהבנו את המנה של נעם דקרס אפילו שיש בה כל מיני דברים כמו צימוקים ובורגול. ד”א – בגלל שאנחנו עצלנים ומפרסמים את זה חודש באיחור, לא נשאר לכם הרבה זמן לנסות את ההמבורגרים, אולי תספיקו.

חביתה+צ'יפס = חביתה עם צ'יפס

עם זאת, המנה הפוד-גברית ביותר של הערב בושלה בעצם רק כמה ימים אחרי השקת המנות ועליה אנחנו רוצים לדבר:

חביתה עם שאריות צ’יפס

מי לא מצא את עצמו עם שאריות צ’יפס מאיזה טייק אווי או על-האש ושאל את עצמו מה אפשר לעשות עם זה? האמת, הרבה אנשים. אבל גם הרבה אנשים כן מצאו את עצמם במצב הזה. אז בשבילכם, הנה משהו קטן שאפשר להכין בקלות ובמהירות. מצרכים: צ’יפס, ביצים. מפתיע, לא?

הוראות הכנה: באמת? נו טוב: מטגנים את הצ’יפס במחבת עם קצת שמן עד שהוא ממש חם (אף אחד לא רוצה צ’יפס קר בחביתה שלו) ואז מוסיפים ביצים טרופות כמו חביתה רגילה. זה אולי לא נשמע לכם כל כך טוב עכשיו אבל כשתקומו בהאנגאובר וזה יהיה או זה או דליפקאן בלי חלב כי נגמר, תאמינו לנו שזה יראה יותר מפתה.