Beers 2011

פודגבר זה לא רק צחוקים וכיף ו”בואו נכתוב על אוכל גברי באינטרנט יהיה מגניב”. זה גם המון עבודה קשה, המון השקעה והמון הקרבה. למשל, ב-11 לינואר, חרף כל הסכנות, אף על פי ולמרות הכל, הלכנו לבקר בתערוכת בירה.

מה לא נעשה עבור קוראינו הנאמנים?

אנחנו יודעים, “תערוכת בירה”, זה נשמע כיף. הולכים קצת למוזיאון, מטיילים במסדרונות, מסתכלים על בירה. הלוואי. במקום מוזיאון נאלצנו לטעום עשרות סוגי בירות, לדבר עם כל מני אנשים במצבים מתקדמים של שכרות (אנחנו, לא האנשים האחרים), להעמיד פנים שאנחנו עיתונאי אוכל על-אמת… כל זה, ועוד בלי לשלם?

טוב, עכשיו ברצינות: הסתובבנו ביד אליהו בין דוכנים קטנים של מבשלות בוטיק לדוכני ענק של בירות עולמיות, בין בירות מתובלות שיוצרו איפה שדודה שלך גרה ל-Special Edition של הבירה שאתה תמיד שותה מול הטלוויזיה, בין אנשים שנכנסו בשביל למצוא בירות חדשות לפאב שלהם ואנשים שפתחו בלוג רק בשביל שהם יוכלו להיכנס לארועים כאלה בחינם.

בהתחלה היה כתוב "פוטגבר", שזה גם די מדויק.

והיו דברים מגניבים, אבל לפני שנפרט על בירות ספציפיות שעשו לנו שמח כדאי לדבר על כמה דברים חשובים. למשל, זה מאוד משמח שכסף לא קנה תשומת לב. כלומר, הדוכנים הגדולים של ההייניקן עם הגיטר הירו היו ריקים לעומת השולחנות הקטנים עם הבירות הלא מסוננות. אנשים לא הסתכלו בכלל על המחזיקי מפתחות עם הלוגואים של גינס אבל נעמדו בתור מסביב לכל בחור שמנמן ומזוקן שמבשל בירה במרתף. ואמנם בירות כמו חרולש זכו להתעניינות בזכות הברמניות הבלונדיניות שמזגו אותן, אבל גם הרבה אנשים התעניינו בבירה המעולה “אלכסנדר” עם הברומייסטר ההולנדי שלה (שאמר לנו שאמורים להגיד חרולש ולא גרולש).

בטח הוא גם יגיד לנו שאנה פראנק הסתתרה בעליית החח

אז טעמנו בירות מהולנד, מספרד, מגרמניה, מאנגליה ומאוקראינה, אבל גם מקרית גת, רמת הגולן, עמק חפר וראמאללה. והמסקנה היא כזאת: איזה כיף זה לשתות בירה ישראלית אסלית, כזאת שהולנדים מבשלים בציוד גרמני מרכיבים אנגליים. וגם – איזה כיף זה לשתות בירה ולרשום את המחשבות שלך תוך כדי, ואז להתעורר בבוקר שאחרי ולראות משפטים כמו “טעם חזק של צ’ולנט”, “ילד בן תשע”, “הבחור עם הזקן” או “קצת כמו קולה שהשאירו עם הפקק פתוח”.

שאלנו אותו כמה אנשים עשו בדיחות סטייל "זו בירה על שם חמותי", והוא ענה "כולם"

אנחנו פה בשביל להגיד רק דברים טובים, אז הנה חופן דברים טובים: הבירה שזכתה לשם “הכהה המרושעת” זכתה בפרס ה-Like (לא צחוק – כתבנו “לייק!” במחברת, ואל תשפטו אותנו – היינו במצב הכרתי מעורפל) בעיקר בזכות הטעם, אבל גם בזכות זה שהיא מיוצרת במבשרת ציון על ידי משפחת רונן: אבא וילד בן 13. ה-Israeli Pale Ale של מבשלת PAVO (מזכרון יעקב, למרות השם הבאלטי) זכתה לתואר “ה-Pale Ale הכי טעים ששתינו באותו יום”, זה נשמע לא משהו – אבל שתינו המון.

אז הגיע לשלב שהיינו קרועים בין שני עולמות: מצד אחד, הפחד שאם נלך לרגע לשרותים אז יקפלו מהר את כל האירוע ולא תהיה עוד בירה ומצד שני הפחד מזה שיציעו עוד בירה. כי קשה להגיד “לא תודה” כשבחור מזוקן מעמק האלה מציע לך את “אביר האלה Crispy”, הבירה שתוכלו להשיג רק בפאב של חבר שלו.

עוד בירות ואנשים שראויים לאיזכור:

דנסינג קאמל - בירת בוטיק תל אביבית מעולה בהמון סוגים עונתיים. וכן, ברקע יש איש עם בנדנה

בירה אובלון מאוקראינה שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליה זה שהיא עולה 17 שקל ל-2 ליטר

בירה מעולה וממותגת מרמת הגולן ב-4 סוגים: לאגר כהה ובהירה, אייל וחיטה

בירה מעולה מזכרון יעקב ב-4 סוגים: פילסנר, לאגר, פייל-אייל וחיטה

היישר מראמאללה: בירה טייבה, אחלה מן אחלה

סאן מיגל זוכה בתחרות "הבירה הכי לא משהו שהביאה את הברמניות הכי שוות"

ובמקום השני - ארדינגר

מבשלת "נגב" מקרית גת שמגישים Amber Ale מצויינת, שלא סובלת ממחלת ה"נוסיף לזה מלא תבלינים כי זאת בירת בוטיק"

אנחנו רוצים להודות לכל מי שמזג/בישל/הגיש/טעם בירה. כיף לראות (ולשתות) בירות ישראליות איכותיות. ואם יהיה עוד איזה אירוע של בירה/אוכל/בירה ואוכל או משהו, ואתם רוצים סיקור עיתונאי אמיץ וענייני. תנו צלצול (הטלגבר: 0579483351)

קרוסטיני שוקולד שמן זית ומלח

מנה שהשם שלה הוא גם המתכון שלה חייבת להיות פשוטה. מנה שמכילה מילה בשפה זרה ואז 3 מרכיבים שלכאורה אין קשר ביניהם חייבת להיות מנת גורמה. קרוסטיני עם שמן זית, שוקולד מריר ומלח – זו מנת פתיחה קלילה עם שילוב טעמים ייחודי שמתאימה במיוחד לאירוח והיא גם מנת ה”גורמה בשקל” השנייה של פודגבר.

לא, זה לא "יצור את אותו אפקט" אם תקח בגט ותמרח עליו נוטלה

בשביל המנה הזאת צריך: בגט הכי פשוט מהסופר, שוקולד מריר רצוי 70% ומעלה, מלח גס, שמן זית רצוי איכותי ופירותי.

כל מה שתצטרכו זה בגט, מלח גס, שוקולד, שמן זית ואור דרמטי

עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם השאלה “מה זה לעזאזל קרוסטיני?” אז – קרוסטיני זה פשוט טוסט (באיטלקית הפירוש הוא טוסט קטן). פורסים את הבגט לפרוסות, רצוי קצת אלכסוניות כדי שיהיו יותר ארוכות ושמים בטוסטר אובן או בתנור על 180 מעלות למשך כ-4-5 דקות, עד שנהיה פריך בקצוות אבל נשאר די רך במרכז. הופכים את הפרוסות ועושים את אותו הדבר לצד השני.

עכשיו הופכים שוב לצד הראשון ודוחפים לתוך כל פרוסה קובייה או שתיים של שוקולד מריר. מחזירים לתנור\טוסטר ל-2 דקות עד שהשוקולד מתרכך.

יש אנשים שאומרים ששוקולד זה אפרודיזיאק. אותם אנשים כנראה מעולם לא נחשפו לפורנו

בעזרת מזלג או כפית מקווצ’צ’ים קצת את הצורה של השוקולד ומורחים בעדינות לאורך כל הקרוסטיני. עכשיו, מזליפים בערך כפית-שתיים של שמן זית מלמעלה – עושים את זה רק אחרי שהקרוסטיני יצא מהתנור כדי שהשמן זית לא יאבד את הטעם שלו. לבסוף, מפזרים קורט מלח גס מלמעלה ומגישים.

בתאבון

אמורה מיו

בשנים האחרונות חלה עלייה דרסטית בשימוש במילים כמו “אסלי”, “אורגינלי” ו-“בלאדי”, בדרך כלל בהקשר לא ברור כל-כך. אבל בכל זאת, אם היו מחלקים פרסים ל”אסליות” – אמורה מיו בתל אביב היתה מקבלת כבר מזמן מדליית זהב. ב”אמורה מיו” אתה מרגיש כאילו החלפת את הסבתא הפולנייה שלך במאמא איטלקיה לכמה שעות (גם אף אחד לא יציק לך שלא התלבשת מספיק חם). אם אתם מחפשים חידושים והפתעות מבחינת חומרי גלם ושילובי טעמים זה לא המקום בשבילכם, אבל זה כן אחלה מקום בשביל אוכל איטלקי ביתי, פשוט וטעים.

זה נחשב שאני אוהב סלט אם זה מורכב בעיקר מפרמזן וקרוטונים?

מאחורי “אמורה מיו” עומדת שושלת איטלקית אמיתית ואת זה אפשר לראות בעיצוב של המסעדה: על קיר אחד מודפסת תמונה מלפני 60 שנה של אב-המשפחה ברומא ועל קיר אחר חלקים מלוחיות רישוי שהם מזכרת מעבודתו של בן משפחה אחר בסדנא לפירוק מכוניות באיטליה (כן, חיפשתי את השולחן של המאפיה בחדר הפרטי ליד המטבח, אין כזה). את האהבה לאיטליה ולאוכל איטלקי רואים בכל מנה: בחומרי הגלם, בפשטות של המנות ואפילו בשמות של המנות “נונו אלברטו”, “נונה רינה” – על שם הסבים והסבתות במשפחה.

מנה מומלצת: ניוקי עם ברוקולי, עגבניות מיובשות ופילה בקר

קצת לגבי מחירים: הפסטות והפיצות עולות בערך 55 ש”ח והן בדרך כלל מספיקות ליותר מפוד-גבר אחד, אנחנו אכלנו ניוקי עם ברוקולי, עגבניות מיובשות ופילה בקר שהיה טעים מאוד ומנה נוספת של פסטה מאורכת כזאת ועבה, נקרא לה פלפוצ’יני כי מה זה משנה, עם רוטב עגבניות וריקוטה – לטעמי קצת פחות טובה. הראשונות טיפה יקרות (קפרזה ב-32 שקל נשמע סביר, אבל כשתגלו שקפרזה זה פשוט פרוסות עגבניה עם מוצרלה ובזיליקום אולי תתחרטו) והייתי ממליץ להזמין כמה דברים שונים ולהתחלק: פוקצ’ה וסלט אמורה יהיו אחלה בחירה. האנטיפסטי הכיל כמה רכיבים מעולים כמו ארטישוק, שעועית ירוקה וחצילים ברוטב עגבניות אבל באופן כללי איכזב. הקינוחים נעים סביב ה-30 שקלים וגם הם יספקו שני פוד-גברים שבשלב הזה כבר בטח יהיו שבעים. מומלץ לנסות את האפוגטו: גלידת שוקולד לבן שעליה שופכים שוט אספרסו חם.

סמי פרדו שוקולד לבן עם שוט אספרסו (בקיצור - גלידה עם קפה שחור)

יש גם מנות עסקיות לשעות הצהריים וכמה מנות בשריות שלא ניסיתי. איך שלא יהיה, אמורה מיו לא תספק לכם את התרוממות הנפש שחלקנו (אולי זה רק אני) חשים אחרי מונולוג פלצני על אוכל מפי אייל שני, אבל בטוח תספק לכם חוויה איטלקית מנחמת, פשוטה וטעימה במחיר משתלם (בעיקר אם מזמינים אותך לאכול על חשבון הבית, למען הגילוי הנאות).

אמורה מיו, אבן גבירול 100