שניצל ערבי

צרבת. פעם שנייה בחודש שאני מתעורר בלילה עם צרבת. בתקופה הקדם-צרבתית שלי זלזלתי באנשים כאלה, הייתי כל כך יהיר לחשוב שלי זה לא יקרה. “אז קצת שורף לכם בגרון, תתגברו”. אבל האמת צריכה להאמר ובקול ברור, שזה לא רק הצרבת. זה הצרבת, זה הכרס הקטנה שמבצבצת, זה הצלצולים באזניים שיש פה ושם אבל ברור שרק ילכו ויתגברו, זה הכאב גב המציק הזה כשקמים מהכורסא. זהו, נגמרו ימי הזוהר של המטבוליזם הגבוה והעמידות בפני כל אתגר אורתופדי. וכן, לקום מהכורסא זה אתגר אורתופדי. אז, בתור שירת הברבור לשנות הקסם אני גאה להציג בפניכם מתכון מקורי לשניצל שמנוני ומתובל במיוחד, רק אל תשכחו לקחת את האומפרדקס. ובפינת הקרדיט: המתכון הגיע אליי באדיבות משפחת עאסי מהכפר פסוטה בצפון, תודה!

מי ידע ששירת הברבור זה בעצם שניצל?

מה צריך:
קילו חזה עוף
כוס פירורי לחם
מיץ מלימון אחד
כף זעתר, כף סומאק, כף שומשום

הוראות הכנה (הגרסא למי שיודע להכין שניצל רגיל):
תעשו הכל אותו דבר רק שבמקום לטבול בביצה טובלים במיץ לימון ולתערובת פירורי לחם מוסיפים סומאק, זעתר ושומשום.

הוראות הכנה (הגרסא למי שלא יודע להכין שניצל רגיל):
מפשירים קילו חזה עוף ודופקים עם פטיש שניצלים שיהיו דקים. בצלחת שטוחה גדולה שמים את המיץ לימון ובצלחת שטוחה גדולה אחרת מערבבים את הפירורי לחם, הסומאק, הזעתר והשומשום. מחממים שמן קנולה\סויה\חמניות במחבת גדולה (שכבה של בערך חצי סנטימטר שמן במחבת). עכשיו טובלים חזה עוף בלימון מכל הכיוונים ואז טובלים בתערובת של הפירורי לחם עד שהוא מצופה מכל הכיוונים. ברגע שהשמן ממש חם, מטגנים את העוף במחבת עד שהוא משחים ומוציאים לצלחת גדולה נוספת שיש עליה נייר סופג.

ולקינוח: כוס מים עם חצי כפית סודה לשתייה

ועוד כמה דברים שיש לי להגיד על שניצלים: אני לא סופר נאני, לא אייל שני ובטח ובטח שלא יובל נעים ואני לא הולך להטיף לאף אחד על מה שהוא אוכל, ואני מבין ששניצל קפוא זה ממש קל וזמין, אבל, אתם חייבים להודות שאין תחליף לשניצל טרי וחם. אז הנה טיפ קטן ונפלא של אודטה: אם משתמשים בחזה עוף טרי שלא הוקפא אפשר לצפות את השניצלים ואז להקפיא אותם עם נייר אפייה בין אחד לשני ככה שהם מוכנים לטיגון. ברגע האמת להפשיר ולטגן.

מרק בצל

ימים גשומים זה תירוץ טוב לפרסם מתכון למרק. בבלוגים אחרים אולי תמצאו את המשפט הזה נכתב בצורה יותר ציורית, אבל הגעתם לפודגבר, אז תורידו ציפיות. וחוצמזה, אצלנו פברואר זה כבר קיץ, אז ננצל את הימים האחרונים של הגשם בשביל לפרסם תמונות של מרק. הנה מתכון למרק בצל, שזה המרק הכי פשוט בעולם, ויש גם כל מני טריקים שאפשר לעשות בשביל לשפר / להרוס אותו. בסוף אני אזרוק איזו פסקה על איך להכין קרוטונים (לחם בטוסטר, כן. אבל משלמים לי לפי מילה).

בעיקר אם זו מילה גסה

אז לסיר בינוני-פלוס של מרק בצל נצטרך: המון בצל (חמשה-ששה בצלים גדולים וצפונה),שום, חמאה (רבע חבילה סטנדרטית, נגיד), קמח (שתיים-שלוש כפות), תיבול: בתמונות השתמשתי בפטרוזיליה, גזר וגרונות הודו (בפולניה קוראים לזה ‘גרגלע’, בסופר קוראים לזה ‘הבשר הכי זול שיש לנו’, התרנגול קורא ‘קוקוריקו’ והפרה עושה מו).

את הבצל מקלפים וחותכים לחתיכות דקות וקטנות, תחשבו על גודל שיכנס בכף. מכניסים לסיר, מדליקים את האש ונותנים לו להיחרך (או לפחות להשחים). יש פה עניין של טעם: אם בא לכם מרק כהה אתם רוצים להגיע לבצל מאוד שחום, אם בא לכם מרק קליל אתם רוצים שהבצל יהיה שקוף או מקורמל מעט. תוסיפו שום, תערבבו מדי פעם, ותראו את הקסם מתרחש: הבצל יתרכך ממש מול העיניים שלכם, בזמן שאתם בוכים כמו מטורפים כי קצצתם עכשיו ששה בצלים והעיניים שלכם צורבות כמו חנות דיסקים בתחנה המרכזית.

אז ככה נראה בצל מטוגן

עכשיו מגיע שלב שקוראים לו “הרביכה”. בצרפתית קוראים לזה רו, אבל כותבים את זה Roux, כי הם צרפתים. שמים את החמאה בסיר, כשהיא נמסה מוסיפים גם את הקמח. עדיף לעשות את זה ככה שהחמאה והקמח יגעו ישר בסיר, אז תזיזו קצת את הבצל לפני. עכשיו מערבבים אותם ביחד בתוך הסיר, עד שזה נהיה כמעט-בצק. הכמעט-בצק שקורה שם בתוך הסיר זו הרביכה, וזה מה שיעשה את המרק שלכם קצת יותר סמיך מאשר, אהממ, אם לא הייתם עושים את זה.

וככה נראה קמח, אדיר

עד פה זה המתכון הסטנדרטי של מרק בצל. מפה, בואו נהיה יצירתיים. אנחנו נוסיף פטרוזיליה, כי פטרוזיליה מוסיפה לכל מרק. נוסיף גזר, כי למה לא, ונוסיף גם גרונות הודו (או כל עצם עם בשר שיש לכם או שמוכרים בזול). זה ממש לא הכרחי, אבל זו דרך להוסיף טעם וריח למרק שהוא יחסית בסיסי. אחרי שנותנים לכל אלו לצבור קצת מהחום של הסיר, אפשר להוסיף מלח ופלפל, למלא במים עד למעלה, לתת ערבוב אחרון למזל, לשים על אש גבוהה עד שרותח ואז להוריד לאש נמוכה ולתת לזה להתבשל. המהדרין מוסיפים ברנדי זול או יין לבן לפני ההגשה. מוסיף קצת אלכוהוליזם לטעם.

אלכוהוליזם ובשר זול: בריא לגוף וטוב לנשמה

הנה רעיון להרפתקנים: כשמקלפים את הבצל – שומרים את הקליפות החומות ושותפים אותם מכל החול. מרתיחים מים ומכינים משהו שהוא כמו תה מהקליפות של הבצל. יוצא משהו עם צבע יפהפה, ריח אדיר – וטעם ואליד באדיר. ריח פצצה – וטעם אחרי הפצצה. ארומה סוף – וטעם כביש החוף. אתם מוזמנים להשתמש בזה במקום המים אם אתם בטוחים בעצמכם שתצליחו להסתיר את ערמת טעמי הלוואי שאתם מכניסים למרק. אני רק יודע לספר לכם שכשאני עשיתי את זה – יצאתי ממש מאוכזב.

בכל מקרה, יש לנו מרק בצל על האש. בתקווה – יש לנו גם קליפות של בצל בפח, ולא בקומקום. נכין קרוטונים: חותכים לחם/לחמנייה דק יחסית (קוביות של ס”מ, או משהו כזה). מפזרים קצת מלח וטיפה זעתר. מטפטפים מעט שמן זית ומכניסים לטוסטר אובן או לתנור בחום יחסית נמוך. אל תבקשו ממני לדייק – זה לשים לחם בטוסטר, אתם תסתדרו.

טוב, לכתוב הצעת הגשה על מרק בצל זה דבילי. מי שמתעקש – תחתכו אגוז קוקוס לשניים ותגישו את המרק בתוכו. אפשר גם לפתוח את המכסה מנוע של האוטו שלכם ולמזוג את המרק למיכל שבדרך כלל יש בו את החומר שהמגבים משפריצים על השמשה. בשביל מי שלא רוצה הצעת הגשה, אבל מרגיש שסטיתי מהנושא, הנה סיכום המתכון: מטגנים המון בצל, מוסיפים קמח וחמאה עד שהם מתרבכים, מוסיפים גזר, פטרוזיליה, מלח, פלפל ומים. מרתיחים, ואז מבשלים על אש קטנה עד שנמאס. ואז אוכלים.

הבית התימני

למרות שגם אנשים שגרים בדרום כבר מיצו את העניין לגמרי, ליין הביקורות שלנו בבאר שבע ממשיך בכל הכוח. אחרי שהכרנו לכם כבר שלושה מוסדות מרשימים בעיר העתיקה, ואחרי שכבר סיכמנו שיש כזה דבר “העיר העתיקה של באר שבע”, אנחנו מתקדמים הלאה, לדברים הרציניים.

היום רצינו לכתוב לכם על מסעדה מכובדת, איכותית, עם שירות מדרגה ראשונה ותפריט מגוון וחדשני. מקום עם קלאסה, כזה ששווה להיכנס בשבילו לבאר שבע רק כדאי להגיד אחר כך לכולם איך העיר השתנתה מאז שהם היו פה פעם אחרונה.

אבל מה, “הערביקה” היתה בדיוק סגורה.

אז חצינו את הכביש והגענו ל”בית התימני”. שתי המסעדות ממוקמות אחת מול השניה במתחם חדש בעיר שנקרא “מרכז הצעירים”. ולכאורה, הבית התימני הוא ההיפך המושלם מערביקה – השירות ביתי עד כאב (כשעברתי ליד המטבח בעל הבית נתן לי צלחות ואמר לי לקחת לשולחן שלי), הארוחה העסקית לא בדיוק מיועדת לאנשי עסקים, וזה לא שהתפריט הוא לא מגוון או חדשני, זה פשוט שהוא לא ממש קיים.

אבל בתכל’ס, רק תרוויחו אם תבחרו באופציה הזולה לארוחת צהריים. ולמה? בעיקר בגלל החוויה. בזמן שבערביקה ינסו למכור לכם את באר שבע החדשה ב-79 שקל לסטייק פרגית על מקל קינמון, בבית התימני תרגישו את העיר העתיקה במלוא אסליותה – הישיבה על הרחוב, השפה שכונתית והקהל מגוון-שלא-לומר-הזוי.

את ההצגה “בבית התימני” גונב התימני הראשי – בעל הבית נתן. החל מהשלט שבכניסה, דרך שלל החפצים והססמאות ההזויות של הקירות, תעודת הכשרות האלטרנטיבית (“כשר בהשגחת הקב”ה”) ועד לשמות המנות (בקשו את מנת ה”חרטא-ברטא” ונתן יוציא לכם כל מיני תבשילים טעימים), הטירוף פה שולט. אם תתנו לנתן את הסימן הנכון ויהיה לו זמן, הוא כנראה גם ישתף אתכם בכמה מהגיגי ליבו. ותאמינו לי, שלאיש שענה לי על השאלה “מאיפה למדת לבשל?” בתשובה “מה**שלהאמאשלי”, יש עוד כמה פנינים בשרוול. רק תדליקו אותו..

כל זה היה נחמד וטוב, רק שמכל התיאור האנתרופולוגי בכלל לא דיברנו על האוכל, ואתם בטח חושבים שזה בגלל שהוא גרוע. ממש לא. נתן מכין אוכל ביתי (לאו דווקא תימני) נפלא, עם הרבה שמן והרבה אהבה. הסלטים הטריים שלו ביחד עם הלאפות שהוא מכין במקום זה כבר ניגוב שיעשה לכם את השבוע, וביחד עם מנות בשריות מעולות – קציצות, עוף מבושל, ואפילו אסאדו (אם באתם ביום הנכון), וגם כל מיני מרקים תימניים, סוגרים פה ארוחה שתפיל אתכם לחצי יום.

את החשבון מתמחרים כאן בצורה האהובה עלי – בעל הבית מסתכל על הצלחות הריקות שעל השולחן, ועל פי אינטואיציה של שנים, זורק תמיד את אותו מספר. ואם כבר דיברנו על הבדלים מערביקה, כמה שלא תאכלו ותשתו בתימני, יהיה לכם קשה לצאת עם יותר מ-50 שקל.

אבל אם חיפשתם מסעדה מכובדת ואיכותית, נסו את ערביקה בכל זאת.

הבית התימני, הרצל 25, העיר העתיקה באר שבע