סושי ללא סושי

פעם סושי היה מגניב. זה היה חדש, זה היה עם טעם של חו”ל, זה היה מגניב לאירוח, זה היה מרשים בחורות. אבל כמו כל טרנד שהלך קצת רחוק מדי (מישהו אמר גזרה גבוהה?) עכשיו כבר לא שמים לב שזה מגניב אלא רק ללחץ באזור הריאות.

פתאום לכל מסעדה יש מחלקת סושי, כל טמבל שלפני שניה גילגל רק מלווח (מקסימום ג’וינט) קורא לעצמו סושימן, ואף בת מצווש לא שלמה בלי עמדת סושי מאויישת על ידי פליט מאריתראה.

אבל מה, עם כל השפע הזה עדיין אי אפשר למצוא בשום מקום רול בפחות מ-24 שקלים. להזכירכם, רול זה כמו לאפה אבל מספיק קטן כדי לנקות שווארמה שנתקעה בין השיניים. ותהרגו אותי, כמה שאני אוהב סושי, אני לא מוכן להישאר רעב בשביל אף אחד. ואל תגידו לי לאכול לאט, אם הייתי רוצה לעשות דברים כיפים לאט הייתי הולך לסדנת סקס טנטרי.

אז נכין את זה בבית. כל מי שאי פעם הכין סושי בבית (ורץ לספר לפייסבוק) ודאי מצא עצמו מתחבט במספר שאלות מהותיות:
1. יש מצב שהחומץ הסיני זה חומץ רגיל ששמו לו תווית בסינית ולוקחים עליו 20 שקל?
2. למה צריך לקנות סטיקי רייס? אי אפשר פשוט לשים יותר מדי מים באורז כמו שאני תמיד עושה?
3. למה חביתה שמקופלת על עצמה חמישים פעם זה טעים?

אבל אחרי הפעמיים הראשונות, כשההתלהבות שוככת, מתברר שלהכין סושי בבית זה חתיכת בזבוז זמן ובסוף כל מה שיוצא לך זה כאב בטן נוראי אחרי שאכלת את הקצוות של 40 רולים.

אז סושי זה כבר לא כל-כך מגניב, אני מקווה השתכנעתם. רק שיש בעיה אחת עם התיאוריה שלי – סושי זה טעים. יש משהו בשילוב של הרכיבים הפשוטים והטריים שפשוט עובד (ויש גם את האצות, אבל מי באמת אוהב לאכול דפי A4 שהגיעו מיפן?). אז היום ננסה לשחזר את הטעמים של סושי אבל בלי כל הנייר צלופן ירוק / חומץ סיני עתיק / פלסטלינה-שתמיד-נותנים-לך-אבל-אל-תיגע-בזה-יא-מטורף.

זה לא באמת מתכון, יותר כמו רעיון. בשלו אורז בצורה האהובה עליכם, והגישו אותו עם התוספות שאתם אוהבים בסושי שלכם. אבוקדו חתוך לקוביות הוא הבסיס של המנה הזאת, ולא הייתי מוותר עליו. לוקחים חצי אובקדו וחורצים אותו לקוביות כמו של מנגו. אח”כ עם כפית שולפים אותן החוצה.

עוד תוספות שכדאי לנסות – מלפפון וגזר חתוכים לקוביות קטנטנות וחביתה (רגילה!) חתוכה. יש לכם רעיון לעוד תוספות? כתבו בתגובות. בתיאבון.