פודגבר מתחכך בברנז’ה

שיעור באזרחות: פודגבר, כמו מדינת ישראל, מחולק לשלוש רשויות: הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. הרשות המחוקקת, הכנסת של פודגבר, זה אלון: מסתובב בבאר-שבע וקובע במו ידיו את החוקים. מה נחשב אסלי (מקום שהמספר טלפון שלו זה רק חמש ספרות) ומה נחשב קלאסי (בגדול, דברים שאכלת בטירונות). הרשות השופטת, בג”צ פודגבר, זה זיו: ההחלטות הקשות מגיעות אליו לחיפה. האם תפוח זה גברי? כן, נטבול אותו בבירה. האם עוגיה זה גברי? כן, נשים אותה בתוך עוגיה אחרת, גדולה יותר.

מלון זה גברי? כן, כשהוא עטוף בנקניק.

אני, בדומה למשטרת ישראל, הרשות המבצעת: מסתובב בתל אביב ואוכל עד שאני לא מצליח לבלוע. בתור זה שהכי קרוב לתל אביב משלושתינו, אני זה שמגיע לאירועים ומתחכך עם הברנז’ה. לפעמים אני כל כך מתחכך עם הברנז’ה שצריך להזמין משטרה.

פודגבר סלב

אז הפעם הזמינו אותי למסעדת רוסטיקו בתל אביב שהחליטה להרים פסטיבל לימון. עם מנות כמו מרק עגבניות עם נגיעות לימון, פרחי ארטישוק בתחמיץ לימוני, ברוסקטה לימון ברוטב לימון, ולימון לימון עם נגיעות לימון ומסקרפונה.

לימון

עכשיו כשסיימתי לתאר את האוכל, אפשר להתפנות לדברים החשובים. פגשתי את אלקנה. דיברנו על מתכונים גבריים (לשים אוכל בתוך עוד אוכל) וגם דיברנו מלא על כדורגל, כי על זה גברים מדברים (נכון? אני עד עכשיו סוג של העמדתי פנים). אלקנה סיפר לי שהוא קורא קבוע של פודגבר (ציטוט מדויק: “איך אמרת? פוד… גבר?”) ואני סיפרתי לו על האובססיה הבלתי נסבלת שיש לי ל”היפה והחנון”.

פודגבר של כבוד

בין פיצה (סליחה, פוקצ’ה) עם פטריות כמהין לפוקצ’ה (סליחה, פיצה) עם פפרוני, נכנסת לפריים סהר (היפה, בלי החנון), מחופשת לנמר. את המתח בחדר אפשר היה לחתוך בסכין, אבל בסוף היא עזרה אומץ ובאה לדבר איתי. דיברנו קצת על הסטטוס שלי כסלבריטי (“אני מכירה אותך?”) וקצת על רשויות החוק בישראל (“תוריד את הידיים שלך, אני קוראת למשטרה”) אבל בסוף הסכמתי להצטלם איתה, שיהיה לה למזכרת.

לא יודע, דמיינתי אותה גבוהה יותר. בביקיני.

אוקי, אז אכלתי, נפגשתי עם גברים, שתיתי, נפגשתי עם דוגמניות. אבל הערב עדיין לא היה מושלם. היה חסר רק עוד דבר אחד: לשתות עם גברים שהם גם דוגמניות.

זו תחילתה של ידידות נפלאה

טוב, בואו נודה בזה. כל הפוסט הזה היה רק בשביל להראות לכם את התמונה הזאת.

פסטה ארבע גבינות

כשאומרים “פסטה ברוטב ארבעת הגבינות”, רוב האנשים חושבים על פסטה ברוטב שמנת עם רוקפור, פרמזן, מוצרלה וקשקבל, או שילוב אחר של גבינות מתוחכמות ושמנות. תמיד יהיה את השמוק הזה שיציע שארבעת הגבינות יהיו “קוטג’ שלוש אחוז, קוטג’ חמש אחוז, לבנה וגבינה צהובה”. לשמוק הזה יש אתר אינטרנט ואתם קוראים אותו עכשיו, אבל אל תדאגו – יהיה פה מתכון אמיתי, רציני ומגניב.

אמיתי, רציני ומגניב.

רציני ומגניב, וגם קצת אחר. הפעם במקום רוטב על בסיס שמנת נעשה משהו שהוא סוג של מאפה מגניב. ובגלל שהמתכון עצמו די פשוט אני אבזבז כמה שורות בלהסביר איזה גבינות יתאימו ועל מה לא כדאי להתקמצן. בגלל שכל המצרכים למתכון הזה הם פסטה, גבינות וקצת שמן זית (או חמאה) אז נתפנק במצרכים איכותיים.

פסטה על כף, פסטה על הכיף-כיפאק

המתכון עצמו הוא די פשוט: את הפסטה (ואני מרשה לכם להתקמצן ולקנות את הפסטה הזולה מטורקיה, למרות שאנחנו עדיין קצת כועסים על הטורקים שבגללם הפיקסיז לא באו לארץ.) מבשלים רגיל. או אפילו מוציאים את השאריות מהמקרר ומחממים במיקרו. אם אתם עושים את האופציה המיקרוגלית, אז תקרינו את הפסטה כאילו אתם אונקולוגים ואין מחר – הפסטה צריכה להיות חמה מאוד, בשביל להמיס את כל הגבינות. כשהפסטה מוכנה וחמה – נוסיף קצת שמן זית, או חמאה, לפי הטעם. שמן זית נותן טעם מאוד ברור של, ובכן, שמן זית. שזה טוב, אבל צריך להיזהר לא לשים יותר מדי, שלא יהיה דומיננטי. עם חמאה אפשר יותר להגזים.

ומי שמכיר אותי יודע: אצלי כל דבר במידה.

בנתיים, תיקחו פומפיה (זה הדבר הזה שמגרד גבינות, בניגוד לפומפה, שזה הדבר הזה שמגרדים איתו את האסלה) ותגררו את הגבינות עד שיש לכם הר של גבינה מגוררת ואתם חושבים על פשוט לאכול את הכל עם כף. אני השתמשתי במוצרלה, פיקורינו וגאודה. אתם מוזמנים להשתמש בכל שילוב של גבינות קשות וריחניות שבא לכם. אפשר להשתמש גם בגבינות פחות מתוחכמות אבל אל תרמו – אל תשתמשו בשום דבר שמגיע בשקית שכתוב עליה “הצהובה” או “סויה” או “מצמחים”. גבינה זה גבינה. גבינה צריכה לצאת מעטינים של משהו.

ולהיכנס לי לבטן

אז יש לנו פסטה חמה, ויש לנו גבינות מגוררות. נשים בתבנית (שתיכנס לתנור) את הפסטה, נשים את רוב הגבינות בתבנית עם הפסטה ונערבב. אתם תראו את הגבינות מתחילות להינמס וזה יעשה לכם מאוד שמח. כשמעורבב טוב – תוסיפו את שאר הגבינות מלמעלה, ואל תערבבו פנימה. זה יתן לנו קראסט מגניב.

מכאן, לתנור (שחיממתם מראש לחום בינוני ואל תשאלו אותי כמה זה), אני שמתי את זה בטוסטר אובן וזה גם יצא מצויין. כשהגבינה מלמעלה שחומה ויש ריח של כולסטרול באוויר – זה אומר שזה מוכן. אוכלים את זה חם ונהנים מכל הדברים שנמסים לכם שם בתוך הפסטה.

אה, אני יודע מה פספסתי. הגעתם עד לכאן וכבר בוער לכם לכתוב בתגובות: “יעקב, יא אפס, הבטחת פסטה ברוטב ארבעת הגבינות ושמת רק שלוש!”. אז כן, שמתי רק שלוש ואני לא חייב לכם כלום. את הפרמזן העדפתי לשים על קרפצ’יו. תיקחו תמונה של קרפצ’יו בחינם – כי המתכון זה רק “לקנות קרפצ’יו מוכן במעדניה ולשים עליו פרמזן ושמן זית”.

העלים זה רק לקישוט

אה, עוד משהו חשוב: אם תשתמשו בפסטות מכמה צורות (ספגטי, פנה, פרפאלה, פטוציני) אז תוכלו לקרוא לזה “ארבע פסטות ברוטב ארבע גבינות” ואז כל החברים שלכם יפסיקו להיות חברים שלכם. בתיאבון!

אמורה מיו

בשנים האחרונות חלה עלייה דרסטית בשימוש במילים כמו “אסלי”, “אורגינלי” ו-“בלאדי”, בדרך כלל בהקשר לא ברור כל-כך. אבל בכל זאת, אם היו מחלקים פרסים ל”אסליות” – אמורה מיו בתל אביב היתה מקבלת כבר מזמן מדליית זהב. ב”אמורה מיו” אתה מרגיש כאילו החלפת את הסבתא הפולנייה שלך במאמא איטלקיה לכמה שעות (גם אף אחד לא יציק לך שלא התלבשת מספיק חם). אם אתם מחפשים חידושים והפתעות מבחינת חומרי גלם ושילובי טעמים זה לא המקום בשבילכם, אבל זה כן אחלה מקום בשביל אוכל איטלקי ביתי, פשוט וטעים.

זה נחשב שאני אוהב סלט אם זה מורכב בעיקר מפרמזן וקרוטונים?

מאחורי “אמורה מיו” עומדת שושלת איטלקית אמיתית ואת זה אפשר לראות בעיצוב של המסעדה: על קיר אחד מודפסת תמונה מלפני 60 שנה של אב-המשפחה ברומא ועל קיר אחר חלקים מלוחיות רישוי שהם מזכרת מעבודתו של בן משפחה אחר בסדנא לפירוק מכוניות באיטליה (כן, חיפשתי את השולחן של המאפיה בחדר הפרטי ליד המטבח, אין כזה). את האהבה לאיטליה ולאוכל איטלקי רואים בכל מנה: בחומרי הגלם, בפשטות של המנות ואפילו בשמות של המנות “נונו אלברטו”, “נונה רינה” – על שם הסבים והסבתות במשפחה.

מנה מומלצת: ניוקי עם ברוקולי, עגבניות מיובשות ופילה בקר

קצת לגבי מחירים: הפסטות והפיצות עולות בערך 55 ש”ח והן בדרך כלל מספיקות ליותר מפוד-גבר אחד, אנחנו אכלנו ניוקי עם ברוקולי, עגבניות מיובשות ופילה בקר שהיה טעים מאוד ומנה נוספת של פסטה מאורכת כזאת ועבה, נקרא לה פלפוצ’יני כי מה זה משנה, עם רוטב עגבניות וריקוטה – לטעמי קצת פחות טובה. הראשונות טיפה יקרות (קפרזה ב-32 שקל נשמע סביר, אבל כשתגלו שקפרזה זה פשוט פרוסות עגבניה עם מוצרלה ובזיליקום אולי תתחרטו) והייתי ממליץ להזמין כמה דברים שונים ולהתחלק: פוקצ’ה וסלט אמורה יהיו אחלה בחירה. האנטיפסטי הכיל כמה רכיבים מעולים כמו ארטישוק, שעועית ירוקה וחצילים ברוטב עגבניות אבל באופן כללי איכזב. הקינוחים נעים סביב ה-30 שקלים וגם הם יספקו שני פוד-גברים שבשלב הזה כבר בטח יהיו שבעים. מומלץ לנסות את האפוגטו: גלידת שוקולד לבן שעליה שופכים שוט אספרסו חם.

סמי פרדו שוקולד לבן עם שוט אספרסו (בקיצור - גלידה עם קפה שחור)

יש גם מנות עסקיות לשעות הצהריים וכמה מנות בשריות שלא ניסיתי. איך שלא יהיה, אמורה מיו לא תספק לכם את התרוממות הנפש שחלקנו (אולי זה רק אני) חשים אחרי מונולוג פלצני על אוכל מפי אייל שני, אבל בטוח תספק לכם חוויה איטלקית מנחמת, פשוטה וטעימה במחיר משתלם (בעיקר אם מזמינים אותך לאכול על חשבון הבית, למען הגילוי הנאות).

אמורה מיו, אבן גבירול 100