גספצ’ו – מרק עגבניות קר (פודגרבר)

שיני בינה זה כמו האפנדיציט של הפה. שריד אבולוציוני שהמטרה שלו זה להראות לך כמה החיים שלך היו יפים לפני ששמעת שיש לך כזה. אני יודע שלכולם יש שיני בינה, וכולם מתישהו יצטרכו להיפטר מהם. אני יודע גם שלאף אחד זה לא נעים ונחמד – זה תמיד קצת כואב וקצת אי אפשר לאכול אחרי זה.

את הבעיה של האוכל אפשר לפתור עם איזה גספצ’ו נחמד (בעברית: מרק עגבניות קר) שאני אספר עליו עוד רגע.

גספצ'ו נחמד

מבחינת הכאב: ידעתי שזה לא יהיה נעים, אבל לא ציפיתי לדו-שיח הבא:
ד”ר שן: זה כואב?
פודגבר: ממממ-אאמממממ-ממממ!
ד”ר שן מזריק עוד זריקת הרדמה וממשיך לעבוד עם הפטיש והאיזמל.
ד”ר שן: זה עדיין כואב?
פודגבר: מממ-ננננ-אאהההה!
ד”ר שן מזריק עוד זריקת הרדמה (השביעית) ומוציא מסור חשמלי.
ד”ר שן: זה עדיין כואב?
פודגבר, בחצי הכרה: אהההההה-אאאהההה!
ד”ר שן: אז תחזיק את עצמך לדקה. זה ימשיך לכאוב.

שזה לא משהו שאתה רוצה לשמוע מרופא שיניים. אבל לפחות מקבלים אחרי זה חופן משכחי כאבים ואנטיביוטיקה. הנה ציטוט אמיתי לגמרי מתוך תופעות הלוואי של הכדורים שאני לוקח: “עייפות, חולשה, אי-שקט, בלבול, עוויתות”, או במילים אחרות: עסקים כרגיל.

רופא שיניים

לעניינו: אחרי יומיים של פירה פושר ויוגורט מתחשק קצת גיוון. אז הכנתי גספצ’ו. גספצ’ו זה מרק עגבניות קר ולא מבושל. זה מגניב, כי זה מרק שאפשר להכין בשתי דקות ממצרכים שיש לכם בבית ולהיחשב גורמה. צריך להדגיש: אם אתה מכין גספצ’ו בשביל להרשים בחורה אז תקפיד לקרוא לזה גספצ’ו ולא “סלט ירקות טחון”. מצד שני, זה לגמרי מתאים ל”פינת הסטודנט הרעב”: המצרכים הם סלט ירקות, תהליך ההכנה הוא “לטחון” והעלות נמוכה בהתאם.

מצרכים למנה אחת גדולה (או שתיים קטנות, ותכפילו בכמות האנשים באוכלים.):
שתי עגבניות, מלפפון, גזר, חצי בצל קטן, שן שום, כף שמן זית, מלח, לימון. אופציונאלי: פרוסת לחם.

כמובן שמקלפים את הגזר. שמים הכל חוץ מהלימון בבלנדר, מרסקים, וסוחטים מעל לימון. אפשר לשים חומץ במקום הלימון, אפשר גם להוסיף טיפות בודדות של טבסקו. אבל סך הכל מאוד פשוט.

הצעות הגשה, כי בלעדיהן המתכון הזה הוא שורה אחת וזה בושה לשים דבר כזה באינטרנט: ליד טוסט מלחם אחיד, או ליד פוקצ’ה. אפשר לשים מלמעלה שמנת חמוצה או יוגורט (כמו בכל מרק). אפשר לשים פלח לימון כי זה נראה יפה. אני אכלתי את זה בליווי אופטלגין, והשתדלתי שזה יהיה רק עם צד שמאל של הפה.

בתיאבון, ותצחצחו שיניים אחרי האוכל.

מסעדת פאפא’ס

ארבעה מטרים מרח’ אלנבי (בתל אביב, כן? שלא תמצאו את עצמכם בחדרה או משהו), ממש איפה שאי אפשר למצוא חניה, חצי דקה משוק הכרמל ומרחק יריקה מכיכר מגן דוד, יש מסעדה איטלקית אדירה בשם Pappa’s. כאילו, הם קוראים לעצמם טרטוריה אבל זו בעצם מסעדה.

לא בתמונה: הומלסים, המשיח מתל אביב וקו 25

עכשיו, בגלל שאני שמוק פסימיסט שאוהב להסתכל על חצי הכוס הריקה, ואז לשבור את הכוס ואת כל השאר הכלים שעל השולחן (ואז לבכות בלילה לתוך הכרית, אבל לא משנה עכשיו) אז אני אתחיל מהדברים הרעים שיש לי להגיד על המקום הזה: הפיצה שאכלתי לא הייתה טעימה כמו הפסטה, והם לא זיהו שאני בלוגר אוכל מפורסם ובעל כבוד ועוצמה ולכן לא פינקו אותי בשתייה וקינוחים על חשבון הבית. (הם אפילו נתנו לי חשבון בסוף! חוצפה!)

אבל כן, זה הדבר היחידי הרע שאני יכול להגיד על המקום הזה. למנה ראשונה אכלנו ארנצ’יני (באיטלקית: תפוזים קטנים) שעלו לנו 22 ש”ח לשני כדורי אורז גדולים ויפים עם מוצרלה בפנים ורוטב עגבניות בחוץ. איזה כיפים הם היו, הייתי אוכל בכיף עשרים כאלה. זו מנה יחסית פשוטה וטעימה, אז במקום לתאר את הריחות והטעמים (מריח טוב, טעים) אני אשאיר אתכם עם התמונה הבאה.

ובזיליקום, היה גם עלה אחד של בזיליקום

התמונה הזאת הזכירה לי עוד משהו שקצת הפריע לי בפאפא’ס, קשה לצלם בתאורה הקצת חשוכה שיש שם. למנות העיקריות הזמנו פיצה עם רוטב ירוק בשם ספינצ’י שעלתה, אם אני זוכר נכון, 42 ש”ח. על הפיצה עצמה אין הרבה מה להגיד (או כמו שהנסיינית תיארה את המנה: “טעים, טעים כזה, טעים.”) אבל המלצרית שהביאה אותה הייתה סבבה לגמרי; היא סיפרה לנו שהביאו סלייסר חדש לפיצה והיא מאוד מתרגשת ממנו, ושהיינו צריכים לראות כמה היא התרגשה כשהם קיבלו מטאטא חדש. במאמר מוסגר אני אספר שאם יש משהו שאני יותר אוהב מלספר בדיחות קרש למלצרים, זה כשמחזירים לי באותה מטבע. במאמר פחות מוסגר אני אגיד שהשירות היה סבבה לגמרי.

פעמוניות עם אספרגוס וקטלי חזיר - לא אשמתי, ככה הם רושמים

נעבור למנות הפסטה, שמגיעות בשני גדלים. המנות הקטנות מתומחרות בין 28 ל-38 ש”ח, הגדולות בין 48 ל-68 ש”ח. כשהמנות היקרות יותר הן המנות עם השרימפס או הסרטנים או כל מני דברים כאלה שאני אלרגי אליהם. מנת הקמפנלי אספרגוס, בייקון ואפונה הייתה הצלחה. תנו לי לענות על השאלה הכי דחופה שלכם: קמפנלי זה פעמוניות באיטלקית. מנה מגניבה עם טעם מעושן חזק ופסטה איכותית וטרייה. הם גם היו נדיבים בכמות הבשר והאספרגוס – נדיבות בפסטה זה חשוב.

ניוקי פטריות וטרטופו, כלומר פטריות וכמהין, היה מצוין. הכמהין נתנו טעם פטרייתי חזק ומודגש שעשה את המנה הזאת מאוד רחוקה מהפסטה שמנת פטריות שאתם מכירים מהבית קפה שליד הבית. הרוטב לא היה על בסיס שמנת אלא על טהרת הפטריות. קצת פיקנטי ומאוד טעים. אני לא אוהב כל כך להזמין ניוקי במסעדות כי מסעדות אוהבות להתקמצן עליו. לא בפאפא’ס. המנה הגדולה, ב-48 ש”ח, הייתה נדיבה ומספקת.

רדיאטורי עם חזה אווז ברוטב שמנת פטריות היו גם מצויינים. לא שזה טריוויאלי – שמנת זו אחלה דרך לטבח להגיד “אין לי שום דבר יצירתי להכין אז אני פשוט אשפוך פה מיכל שמנת”. לא, לא ניסחתי את זה מספיק כמו אייל שני, התכוונתי: “כשהשמנת חונקת את הפסטה זה כמו עובדת זרה שחונקת תינוק שאך נולד”. אייל, אתה שף גאון אבל בן אדם מופרע.

לגמרי, אבל לגמרי סטיתי מהנושא. היה טעים, כן? למרות שזה רוטב שמנת. ולמרות שהמנה הזאת מזכירה בשם ובמראה את הקמפנלי מלפני שתי פסקאות (כי חזה אווז זה תחליף כשר לבייקון, לא?) באו לידי ביטוי טעמים אחרים לגמרי, שעשו מאוד שמח על הלשון ובבטן והצדיקו בקלות את 58 השקלים ששולמו על המנה.

רדיאטורי. באיטלקית: הדבר הזה ששמו לך בש"ג כששמרת ובמקום לחמם עשה קולות של טפטופים כאילו הוא עומד להתפוצץ עליך, אבל זה מגיע לך כי במקום לשמור עשית סודוקו.

על פי האתר שלהם, יש גם עיסקיות צהריים שכוללות שתייה ומנה ראשונה במחיר של העיקרית. יש גם ארוחה זוגית ב-160 שקל למתפנקים. האתר שלהם גם סיפק לי את רוב התמונות, אבל זה כי כל מה שצילמתי שם יצא חשוך. ממליץ בחום. וכדאי מאוד שבפעם הבאה שאני שם אני אקבל משהו על הבית. דיר באלאק.

פאפא’ס, רח’ הלל הזקן 12 ת”א