סביח השרון

גבר, אם האורז יצא לך קצת רטוב זה עדיין לא אומר שהכנת ריזוטו. אם הוצאת את הנתח מוקדם מדי זה עדיין לא אומר שהכנת סטייק טארטר. באותה מידה, וזאת נקודה חשובה פה אז תתרכזו – לא כל אחד ששם חציל וביצה קשה בפיתה יכול לפתוח דוכן סביח.

דברים שלמדתי היום: "הכל שטויות רק הסביח אורגינל"

עכשיו לא אכפת לי אם תגידו “פודגבר זה בלוג של פלצנים” (לא יודע למה, זה לא קרה עד היום), אני בכל אופן רוצה להדגיש: סביח זאת מלאכת מחשבת. הפיתה צריכה להיות רכה (עוד נגיע לזה), החציל צריך להיות בלאדי, הביצה צריכה להיות חומה, וברקע צריך לשמוע את הפקח העירוני צועק “של מי זה האוטו פה על המדרכה”. כשעושים את זה נכון זאת מנה שמגיעה לפסגות היצירה.

“סביח השרון” בהוד השרון זאת דוגמא טובה לשם בנאלי לדוכן סביח בהוד השרון. זאת גם דוגמא טובה למקום שיודע להכין את הסביח שלו. הסיפור מוכר: דוכן שנמצא על הכביש, מכוניות שחוסמות את התנועה ואנשים שמשתרכים בתור. גם כאן תמצאו את זה שיישבע שהוא ראה את אשתו של בעל הדוכן נוסעת במרצדס. גם כאן תשמעו שהם מטגנים את הקצוות של הפיתה כי פעם מס הכנסה תפסו אותם ככה, שזה די מוזר כי אין פה פיתות מטוגנות. בכלל אין פה שום דבר חוץ ממנת סביח מדהימה.

הפיתות כאן עוברות אידוי מה שהופך אותן לרכות מאוד ובעלות גמישות גבוהה. שאלתי את טל, אמן הסביח, נזיר החציל והביצה, אלוף העמבה, לגבי הסוד של הפיתה הרכה והנימוחה וקיבלתי מונולוג סטייל אהבה קולומביאנית. “לי יש כלל מאוד ברור באידוי פיתות: כשאתה שם את הפיתה בפיילה, קח לך את הזמן ותזכור: פחות מדי זמן מתפרק, יותר מדי נעשה כמו אבן”. יש איזושהי נוסחא מסובכת שמחשבת את היחס בין המים לפיתה לגודל הסיר אבל באמת שלא באתי לשם לשנן נוסחאות, באתי לאכול סביח. ואני מציע גם לכם.

איך מגיעים: קצת דרומה מצומת הרחובות רמתיים-מגדיאל בהוד השרון.

ועכשיו למשהו אחר לגמרי

קוביות

אני אתחיל עם קצת ארס-פואטיקה, וכולכם עשיתם לפחות שתי יחידות ספרות בתיכון אז אתם יודעים מה זה. כבר הרבה זמן לא פורסם שום דבר בפודגבר. ואם שבועיים לא נראה לכם כמו הרבה זמן – אז לפני שבועיים לרבקה בלאק לא היו 66 מיליון צפיות. אפשר לתת תירוצים: ההוא היה בחו”ל, להוא הייתה תקופת מבחנים, אבל השורה התחתונה היא שלא היה לנו שום דבר שנון לכתוב כבר שבועיים. שזה בול כמו לכתוב בשביל ארץ נהדרת.

מטורפת עלייך.

אבל כשממליצים לי בחום על מסעדה, והמחירים מגניבים, ויש תעלול שיווקי שמצטלם יפה, ומגוון אלכוהול מעניין, ואני בדיוק מוצא את עצמי לידה ורעב, זה סימן. למסעדה קוראים קוביות, והמחירים הם בין 30 ל-60 ש”ח לסוג של עסקית שתקפה בכל שעה, והכל שם בצורת קוביות, ויש כל מני בירות שאתם בטח זוכרים מהפסטיבירה, והיא נמצאת ממש על כיכר רבין. חדי העין שמו לב לתקבולת המשלימה שעשיתי כאן, כמו שלמדנו בבגרות בתנ”ך.

הקונץ פה הוא כזה: אתם בוחרים בשר ומשלמים על פיו (החל משניצל/חזה עוף ב-30 ש”ח ועד פילה בקר או אנטרקוט ב-50 ש”ח), ומקבלים ליד צ’יפס וסלט ירוק. הכל חתוך לקוביות, ועל השולחן אין בכלל סכין, רק מזלגות וקוביות. והמנות לא קטנות – 250 גרם פילה בקר זה לא מעט.

אבל 250 מ"ל עראק זה הרבה יותר מדי

האווירה היא כמצופה ממקום כזה, שבמקור היה אמור להיות פלאפליה אבל עשו ממנו משהו הרבה יותר טוב. השאירו את הכסאות בחוץ ואת הבר בפנים והעיפו את הקערות עם הטחינה. השאירו מקום נקי ומסודר (אז אפשר להביא בחורות ואפילו לקנות להן בקבוק למברוסקו בשלושים ומשהו שקל) תוך כדי שמשדרים אווירה מספיק לא מחייבת בשביל שתוכל לבוא עם חברים (ולשבת על בקבוק מקשוף במחיר היותר מסבבה של שלושים ומשהו שקל). אבל לא באנו לדבר על אווירה – באנו לדבר על בשר. הזמנו שייטל, ב-40 ש”ח, קיבלנו בדיוק את מה שהזמנו – טעם מרוכז וחזק של בשר בקר. עשוי במידה ולא מתחבא מאחורי שום רוטב ושום תיבול מלבד מלח ופלפל. אולי קצת מתחבא מאחורי צורת ההגשה – אבל זה הקונץ של המקום.

לתוספת אפשר לבחור בין קוביות צ’יפס, קוביות תפוח אדמה או קוביות אורז. אין לי מושג מה זה קוביית אורז, אבל הצ’יפס היה אדיר, אז לא שווה לבדוק. אני לא אדבר הרבה על הצ’יפס, כי זה רק צ’יפס, אבל הוא נכנס לשמן רק אחרי שהזמנתי – וזה כבר חלק חשוב מהסיפור – והיה ממש טעים.

בשר!

הזמנו גם נתח קצבים – סוג של ספיישל ב-60 ש”ח. אם לשייטל היה טעם חזק של בשר – הנתח קצבים היה כאילו פינוקיו היה עשוי מפרה, והוא התעורר לחיים בתוך הפה שלי. אולי לא הייתי בוטה מספיק – זה היה כאילו אני הייתי סבתא של כיפה אדומה, וכיפה אדומה באה לבקר אותי והביאה לי סל מלא בבשר, ואז הגיע השועל ואני בעטתי בו, כי אף אחד לא יקח ממני את הבשר שלי. אולי אני ציורי מדי – היה לי ממש טעים. לקינוח תקבלו קוביית שוקולד – ותגידו שפודגבר אמר שהשוקולד באריזה האדומה טעים יותר.

מלח, פלפל, אש ובשר.

לסיכום: יש פה אוכל מצוין, במנות גדולות יחסית, במחיר הוגן, באווירה שכונתית ועם אלכוהול במחירים מצויינים. נקודות לשיפור: תעיפו את הסלט מהצלחת שלי, ותשימו איזה חוברת הוראות בשביל שנדע לפתור את הקוביה ההונגרית. ואם אתם רוצים לצאת בכלל מוזרים: תוסיפו מנה לתפריט בשם “הקוביה ההונגרית” שתהיה פשוט קוביה גדולה של סלמי.

קוביות, מלכי ישראל 8, תל אביב.