סנדוויץ’ ברכה

בחיפה יש את סצנת האוכל הסטנדרטית בדומה לכל עיר: פלאפל, חומוס, שווארמה וכו’. אבל לחיפה יש גם תדמית של עיר קצת משונה וזה בא לידי ביטוי בהמון דוכני בורקס והמון סנדוויצ’יות (סנדוויץ’-בר בעגה המקומית). שזה קצת מוזר, כי בינינו, אתה רוצה סנדוויץ’? תכין לעצמך סנדוויץ’. אבל כמו שברכה אומרת: “פה זה לא סנדוויץ’, פה זה חוויה”. ואתם לא רוצים להתווכח עם ברכה, תאמינו לי.

כשנכנסים למוסד החיפאי הזה נוצרת מהר מאוד תחושה שנכנסתם לברכה למטבח. זה מקום קטן, מעוטר קרמיקות וינטג’ ופוסטרים של אוכל וינטג’ ומחירון וינטג’ – רק שאצל ברכה זה לא וינטג’, היא פשוט לא שיפצה את המקום כבר ממש הרבה זמן. בכל אופן, פה זה המטבח של ברכה. פה ברכה קובעת הכל. ואתם הולכים לעשות 3 טעויות גורליות.

זה הולך בערך ככה: אתם קצת מהססים בהזמנה או מבקשים תפריט או עושים תנועה מינימלית לא הכרחית – ברכה עולה עליכם שזאת פעם ראשונה. והיא שם כבר 40 שנה, חבר’ה. “אז למה רק עכשיו אתם באים לבקר? כבר 40 שנה אני מחכה לכם”. אתם תנסו לתרץ אבל זה ממש לא עובד על ברכה.

הטעות השנייה שאתם הולכים לעשות זה לחשוב שהבחירה בידכם. קשה לתאר כמה זה לא נכון. ברכה מוכנה להתפשר במקרים קיצוניים של אנשים שלא אוכלים בשר (“לא מבינה אנשים כאלה”) או לא מערבבים בשר וגבינה (“זה פשוט יותר טעים”). אבל תעשו לעצמכם טובה ואל תתווכחו יותר מדי. ברכה יודעת הכי טוב מה אתם אוהבים. ממה שהצלחתי להבין הכריך הקלאסי עולה 30 שקל ומכיל: מיונז, חריף, חסה, מלפפון חמוץ, עגבניה, סלמי ושינקן מטוגן עם גבינה.

כל זה רק כדי לתת לכם תחושה כוזבת שאולי אתם יודעים מה אתם רוצים

הטעות השלישית שאתם הולכים לעשות זה להזכיר לברכה כל סנדוויץ’ אחר שאכלתם בימי חייכם. כי אצל ברכה זה לא סנדוויץ’, זה חוויה (כבר אמרנו?). והלחם זה כמו עוגה. והרטבים עושים במקום. ו”אי אפשר להסביר מה כל כך טעים פה, זה בידיים שלי”. והעובדים של סנדוויץ’-בר מהכרמל באים לאכול אצלה בסוף המשמרת, והמנהל של “רובנ’ס ” בא לאכול אצלה בסתר ו”איזה שחקן טלויזיה מפורסם מת”א שאוכל פה 3 סנדוויצ’ים ו-4 קולה ואני מבינה איך הוא אוכל 3 סנדוויץ’ אבל לאן הולך הקולה?”

בסוף, אתם יוצאים מרוצים. כי הסנדוויץ’ של ברכה באמת מאוד טעים, ובגלל שברכה עשתה בעצמה את כל ההחלטות הקשות, את הסמול-טוק ואת האתנחות הקומיות. “ופעם הבאה אל תחכה עוד 40 שנה”. וברכה, מה עם איזה מסר למי שעדיין לא היה כאן? “שיעלה דחוף על מטוס סילון ויגיע לפה”

סנדוויץ’ ברכה, שבתאי לוי 12, חיפה

סחוג קלאב

1. החוק הראשון של סחוג קלאב: לא מחטטים באף, לא נוגעים בעיניים.
2. החוק השני של סחוג קלאב: לא מחטטים באף, לא נוגעים בעיניים.
3. תקראו לזה רק סחוג. זחוק, סחוק, סחוג’ זה מותר רק לסבתות שנולדו בצנעא וגם הן סתם מנסות לצאת אסליות .
4. אם מישהו טועם ואומר לכם: “יופי אני אוהב סחוג כזה שהוא טעים ולא סתם חריף” שימו עוד פלפל חריף
5. אם אומרים לכם: “אני אוהב סחוג בריא כזה בלי יותר מדי שמן” שימו עוד שמן

חריף החרא הזה

סחוג מעולם לא נראה יותר פוטוגני

שימו הכל בבלנדר ותנו לו איזה 5-10 דקות שיצא מרקם חלק ובלי חתיכות פלפל גדולות מדי. בסוף שמים בכלי ומצפים בשמן זית שישמור על זה מהתייבשות (אחרי הכל, ישראל מתייבשת).

לגבי סוגיית השום: זה יכול להיות די מעצבן לקלף 2 ראשי שום. אבל יש מה לעשות בנידון: 1. חתיכת סיליקון שאפשר לקנות במחיר מופקע או לגנוב מהצינור של אחד השכנים. פריט שעוזר לקלף שום בקלות. 2. לקלף שום כמו גבר: חותכים את הקצה, מניחים את הצד הקהה של הסכין על השום ונותנים מכה, אח”כ הוא מתקלף בקלות. את כל שלב קילוף השום וחיתוך הפלפלים מומלץ לעשות עם כפפות חד פעמיות (ואז לגדל ביצים יא חתיכת רכיכה, מה קרה – קצת חריף).

הוכחה שגם מאותגרים פיגמנטית יכולים להכין סחוג

לגבי סוגיית הפלפל: יש איזה מיליון סוגים של פלפלים חריפים. בשווקים ובסופרים מביאים כל פעם דברים אחרים. אני השתמשתי בפלפל שנראה ככה, נראה לי מאוד דומה לזן התאילאנדי. אתם מוזמנים לנסות כל סוג אחר.

לגבי סוגיית הצבע: סחוג ירוק – סחוג אדום. שמעו: סחוג אדום או ירוק לא נקבע לפי צבע הפלפלים אלא דווקא לפי הפטרוזיליה והכוסברה. עם עלים – ירוק, בלי עלים – אדום. לא מדובר באיזה קופירייטינג מתוחכם – זה פשוט הצבע שלהם. אז אפשר להגיד שאנחנו עושים פה סחוג ירוק. אבל יותר נכון לומר שאנחנו עושים סחוג טעים. לאללה.

זוכרים את הבריכת אטריות בפאץ' אדמס? אני רוצה אותו דבר עם סחוג

דבר נוסף שאפשר לעשות זה טחינה-סחוג. מערבבים כמות שווה של טחינה גולמית וסחוג, מוסיפים קצת מים, מערבבים ומקבלים ממרח טעים לאללה.

האוכל הצמחוני של מיכל

נתחיל בהבהרה: מאחורי המתכון הזה עומדת אישה. זה לא משהו שאנחנו נוהגים לעשות פה בפוד-גבר בדיוק מהסיבות שמופיעות בכותרת: הן מכריחות אותנו לאכול כל מיני דברים כמו ירקות וטופו בזמן שאנחנו יכולים לאכול בשר. מצד שני, אף פעם לא תמצאו אותי אומר לא לאוכל. ככה מצאתי את עצמי מכין עם מיכל את המתכון המגניב הזה שמשלב מזרח ומזרח רחוק יותר. יש פה טעמים מיוחדים וזו לגמרי מנה שיכולה להתאים לארוחת שישי גדושת משתתפים או לאחסון בטפרוור במקרר לארוחות לכל השבוע עם או בלי אורז.

מי היה מאמין שגם נשים יודעות לבשל...

יש במתכון הזה הרבה רכיבים אז תוציאו עט:

1 חבילה טופו (אפשר להחליף ברצועות חזה עוף, ואז צריך בערך 400 גרם)

שקית קשיו טבעי

2 זוקיני

ענף ברוקולי

חצי כרובית

בטטה

גזר או שניים

בצל סגול גדול

4-5 שיני שום

5 כפות שמן קנולה

חצי חבילת שעועית עדינה קפואה – מבושלת אבל שלא תהיה רכה יותר מדי

מעט פטרוזיליה וכוסברה לתיבול

5 כפות גדושות טחינה

מלא קארי

קצת פפריקה מתוקה

קצת צ’ילי הודי/רגיל/ פפריקה חריפה

התמונה לא מומלצת לצפיה לגברים בעלי קיבה חלשה

שמים בסיר גדול או בווק 5 כפות שמן וכשהוא חם מוסיפים מלא קארי. מה זה מלא – לכו על איזה 2-3 כפות גדושות. הרעיון הזה של לטגן את התבלינים בהתחלה מאוד נפוץ בהודו ונקרא משום מה “פתיחה” של התבלינים. עכשיו אל תהיו חכמולוגים ותגידו שאי אפשר לפתוח תבלינים. ברור שאי אפשר כי תבלינים זה לא חלון. אבל זה כן מבליט את הטעמים של התבלין. לזה מוסיפים את הבצל ומטגנים.

או שאתה מתחיל להוציא את כל הטעמים או שאני פותח אותך, שמעת?

אחר כך מוסיפים את כל שאר הירקות – מתחילים מהקשים יותר כמו הגזר והבטטה והולכים לאט אל הרכים: השעועית העדינה והזוקיני. כשהירקות מתרככים מוסיפים את הטחינה הגולמית ומערבבים אותה עם הירקות עד שהיא נמסה. מוסיפים את שיני השום ואז מוסיפים קצת מים , זה לא צריך להיות מרק זה צריך להיות עם מעט רוטב. מטגנים בנפרד את הקשיו ואת הטופו עד שהם משחימים ומוסיפים לירקות עם הטחינה.

זה פשוט... בריא מדי

כשהכל מוכן מוסיפים איזה רבע שיח פטרוזיליה קצוצה ורבע שיח כוסברה קצוצה – רק לחמם אותם בלי להוציא להם את החיוניות. זהו, יש לנו פה אחלה מנה עם הרבה טעמים ומרקמים. ואם פעם שואלים אתכם מאיפה המתכון בחייאת שתגידו שמרות סירקיס ולא מפוד-גבר.

זה נראה כמו קלקר, זה בטעם של קלקר - זה חייב להיות טופו