בורקס פיצה

מה מעניין גברים? זו שאלה שרבים שואלים, ורבים טוענים שיש להם תשובה. על פי האינטרנט, התשובה היא פורנו. על פי הפרסומות שאני רואה בצד של הפייסבוק, התשובה היא לעבוד בעגלות בקניונים בארצות הברית. על פי בלייזר – ספק מגזין לגברים וספק תרופה נגד עצירות – גברים מתעניינים בספורט, מכוניות, סיגרים ודוגמנים בפרסומות לשעוני יד מוזהבים.

מה שמעניין גברים

התשובה האמיתית, בעיני לפחות, היא בורקס פיצה. אפשר לתת זה שם גורמה בשקל אם רוצים: מאפה בצק עלים בלקני בליווי עגבניות תמר, גבינת פקורינו וזיתי חופש. אבל אפשר גם להתפנק על בורקס פיצה ולא להתבייש. בורקס פיצה זה משהו שמתאים ברחוב, כשמארחים חברים לראות את הגמר של היפה והחנון, כשלומדים למבחן בסטטיסטיקה ורוצים לבדוק מה הסיכוי שתצליח לא למרוח לעצמך רוטב על החולצה והיד עוד נטויה.

נראה אתכם אומרים שיש פה משהו שאין לכם במקרר

אז אנחנו נכין בורקס פיצה בעצמנו (כן, אני יודע שאפשר לקנות בשנקל בסופר, זה לא העניין). ואנחנו נכין אותו ממלאווח, רסק עגבניות, גבינה צהובה, זיתים, אורגנו ואולי גם קצת גבינה בולגרית. כן, מלאווח. זה בדיוק ההבדל בין להכין בורקס פיצה בחמש דקות (+ אפייה) או להכין בורקס פיצה בשעתיים עם מערוך וקמח וכל מני עניינים של אפייה.

טיפ לאלופים: אם משאירים את זה ככה מקבלים פיצה לילדים.

אז תוציאו את המלאווח מהפריזר ותחכו כמה דקות. הרעיון הוא שהם יהיו מספיק גמישים בשביל לגלגל אותם אבל מספיק קפואים בשביל לא להימרח על כל השיש. תמרחו רסק עגבניות, תפזרו זיתים, אורגנו ואת הגבינות. תגלגלו כמו סושי (או כמו בורקס פיצה, לא אכפת לי כל כך) ותחתכו לעיגולים. עכשיו תסדרו את זה יפה על תבנית ותכניסו לתנור בחום בינוני. הקטע המגניב פה זה שלא מפשירים את הבצק לפני ולא צריך ללוש או לעבד עם מערוך או שום דבר קשה.

איבדתי אתכם בחום בינוני, אה? אז הנה מדריך קצר לתפעול תנורי אפייה. לתנור אפייה, בדיוק כמו לחברה שלך, יש שלושה מצבים: חום נמוך, בינוני, וגבוה. בשונה לגמרי מחברה שלך, תנור בחום נמוך (בין מאה למאה חמישים מעלות צלזיוס) מצויין להכנת צ’ולנט אבל לא הרבה מעבר. תנור בחום גבוה (200 מעלות צלזיוס וצפונה, או 850 פרנהייט) טוב בשביל לתת מכות חום קצרות לגושי בשר, או בשביל להפוך עוגות לאבן.

חום בינוני (150 עד 200 מעלות צלזיוס) זה טוב לכל שאר הדברים. כל פעם שכתוב במתכון חום בינוני תשימו על 180 מעלות ותעשו פרצוף של מביני עניין. אם שואלים אז תסבירו שכשהתנור חם יותר אז הדברים יצאו יבשים ושרופים, וכשהתנור קר יותר אז יקח להכל שעות להיות מוכן.

בכל מקרה, אחרי איזה 15-20 דקות, כשהבורקסים יפים וזהובים תוכלו להוציא אותם מהתנור ולטחון אותם מול הטלוויזיה. איזה טעים יהיה.

אם אהבתם את הפטנט הזה, של אפייה באמצעות מלאווח, יש גם טריק דומה שכולל ממרח שוקולד, לחתוך את המלאווח למשולשים ולגלגל כמו קוראסון. שאר המתכון (והבדיחות) אותו הדבר בדיוק, אבל אפשר גם להתווכח על היתרונות של נוטלה לעומת שוקולד השחר.

Beers 2011

פודגבר זה לא רק צחוקים וכיף ו”בואו נכתוב על אוכל גברי באינטרנט יהיה מגניב”. זה גם המון עבודה קשה, המון השקעה והמון הקרבה. למשל, ב-11 לינואר, חרף כל הסכנות, אף על פי ולמרות הכל, הלכנו לבקר בתערוכת בירה.

מה לא נעשה עבור קוראינו הנאמנים?

אנחנו יודעים, “תערוכת בירה”, זה נשמע כיף. הולכים קצת למוזיאון, מטיילים במסדרונות, מסתכלים על בירה. הלוואי. במקום מוזיאון נאלצנו לטעום עשרות סוגי בירות, לדבר עם כל מני אנשים במצבים מתקדמים של שכרות (אנחנו, לא האנשים האחרים), להעמיד פנים שאנחנו עיתונאי אוכל על-אמת… כל זה, ועוד בלי לשלם?

טוב, עכשיו ברצינות: הסתובבנו ביד אליהו בין דוכנים קטנים של מבשלות בוטיק לדוכני ענק של בירות עולמיות, בין בירות מתובלות שיוצרו איפה שדודה שלך גרה ל-Special Edition של הבירה שאתה תמיד שותה מול הטלוויזיה, בין אנשים שנכנסו בשביל למצוא בירות חדשות לפאב שלהם ואנשים שפתחו בלוג רק בשביל שהם יוכלו להיכנס לארועים כאלה בחינם.

בהתחלה היה כתוב "פוטגבר", שזה גם די מדויק.

והיו דברים מגניבים, אבל לפני שנפרט על בירות ספציפיות שעשו לנו שמח כדאי לדבר על כמה דברים חשובים. למשל, זה מאוד משמח שכסף לא קנה תשומת לב. כלומר, הדוכנים הגדולים של ההייניקן עם הגיטר הירו היו ריקים לעומת השולחנות הקטנים עם הבירות הלא מסוננות. אנשים לא הסתכלו בכלל על המחזיקי מפתחות עם הלוגואים של גינס אבל נעמדו בתור מסביב לכל בחור שמנמן ומזוקן שמבשל בירה במרתף. ואמנם בירות כמו חרולש זכו להתעניינות בזכות הברמניות הבלונדיניות שמזגו אותן, אבל גם הרבה אנשים התעניינו בבירה המעולה “אלכסנדר” עם הברומייסטר ההולנדי שלה (שאמר לנו שאמורים להגיד חרולש ולא גרולש).

בטח הוא גם יגיד לנו שאנה פראנק הסתתרה בעליית החח

אז טעמנו בירות מהולנד, מספרד, מגרמניה, מאנגליה ומאוקראינה, אבל גם מקרית גת, רמת הגולן, עמק חפר וראמאללה. והמסקנה היא כזאת: איזה כיף זה לשתות בירה ישראלית אסלית, כזאת שהולנדים מבשלים בציוד גרמני מרכיבים אנגליים. וגם – איזה כיף זה לשתות בירה ולרשום את המחשבות שלך תוך כדי, ואז להתעורר בבוקר שאחרי ולראות משפטים כמו “טעם חזק של צ’ולנט”, “ילד בן תשע”, “הבחור עם הזקן” או “קצת כמו קולה שהשאירו עם הפקק פתוח”.

שאלנו אותו כמה אנשים עשו בדיחות סטייל "זו בירה על שם חמותי", והוא ענה "כולם"

אנחנו פה בשביל להגיד רק דברים טובים, אז הנה חופן דברים טובים: הבירה שזכתה לשם “הכהה המרושעת” זכתה בפרס ה-Like (לא צחוק – כתבנו “לייק!” במחברת, ואל תשפטו אותנו – היינו במצב הכרתי מעורפל) בעיקר בזכות הטעם, אבל גם בזכות זה שהיא מיוצרת במבשרת ציון על ידי משפחת רונן: אבא וילד בן 13. ה-Israeli Pale Ale של מבשלת PAVO (מזכרון יעקב, למרות השם הבאלטי) זכתה לתואר “ה-Pale Ale הכי טעים ששתינו באותו יום”, זה נשמע לא משהו – אבל שתינו המון.

אז הגיע לשלב שהיינו קרועים בין שני עולמות: מצד אחד, הפחד שאם נלך לרגע לשרותים אז יקפלו מהר את כל האירוע ולא תהיה עוד בירה ומצד שני הפחד מזה שיציעו עוד בירה. כי קשה להגיד “לא תודה” כשבחור מזוקן מעמק האלה מציע לך את “אביר האלה Crispy”, הבירה שתוכלו להשיג רק בפאב של חבר שלו.

עוד בירות ואנשים שראויים לאיזכור:

דנסינג קאמל - בירת בוטיק תל אביבית מעולה בהמון סוגים עונתיים. וכן, ברקע יש איש עם בנדנה

בירה אובלון מאוקראינה שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליה זה שהיא עולה 17 שקל ל-2 ליטר

בירה מעולה וממותגת מרמת הגולן ב-4 סוגים: לאגר כהה ובהירה, אייל וחיטה

בירה מעולה מזכרון יעקב ב-4 סוגים: פילסנר, לאגר, פייל-אייל וחיטה

היישר מראמאללה: בירה טייבה, אחלה מן אחלה

סאן מיגל זוכה בתחרות "הבירה הכי לא משהו שהביאה את הברמניות הכי שוות"

ובמקום השני - ארדינגר

מבשלת "נגב" מקרית גת שמגישים Amber Ale מצויינת, שלא סובלת ממחלת ה"נוסיף לזה מלא תבלינים כי זאת בירת בוטיק"

אנחנו רוצים להודות לכל מי שמזג/בישל/הגיש/טעם בירה. כיף לראות (ולשתות) בירות ישראליות איכותיות. ואם יהיה עוד איזה אירוע של בירה/אוכל/בירה ואוכל או משהו, ואתם רוצים סיקור עיתונאי אמיץ וענייני. תנו צלצול (הטלגבר: 0579483351)

עוגות יום הולדת

יש ספרי בישול שהם קלאסיקות. “ילדים מבשלים” זו דוגמה ברורה, גם “מהמטבח באהבה”. באופן כללי כל חתיכת נייר שרות סירקיס נוגעת בה הופכת בו-במקום לספר בישול קלאסי. יש ספרי בישול שהם לא קלאסיקות אבל אתה נהנה מהם. אצל כל חובבת אפייה תמצאו את “עוגות לכל עת” וכל מי שאוהב חציל יחזיק ספריה עם ספרים של חיים כהן, ככה זה.

אבל יש גם סוג שלישי של ספרי בישול: הספרים שנמצאים כל כך עמוק בתוך הנישה של עצמם שהם כבר לא ספרי בישול, הם תופעה. במקרה הטוב תמצאו על מדף הספרים משהו כמו “חצילים כמו גדולים” (עם שני מתכונים – סלט חצילים במיונז, וסלט חצילים בטעם כבד). במקרה העצוב יותר, תמצאו עדות מעולם אפל ושחור שקיים רק בתוך הראש של הסופר.

עוגות יום הולדת

אני מדבר, כמובן, על “עוגות יום-הולדת” מעת ג’וזי מנדלסון. ממבט ראשון זה ספר תמים: עוגות יומולדת בכל מני צבעים וצורות, בתוספת החן של ספר בישול שנכתב לפני שלושים שנה ומכיל ביטויים בעברית ישנה. אבל כבר ברגע שמסתכלים על תוכן העניינים מבינים שמשהו כאן הזוי רצח.

זה נראה טירוף מוחלט, אין ספק

הביטוי הראשון שכתוב בספר הוא “זה נראה טירוף מוחלט”. וזה כבר רמז מטרים, כמו בשיעורי ספרות, ואנחנו כבר יודעים שג’וזי תאכל בסוף את העוגה. ואז ממשיכים ורואים שיש בספר רק ארבעה מתכונים (עוגת בן-רגע, עוגת שוקולד, רולדה, עוגיות). שאר ההפניות הן לעמודים בשם “פרפר נחמד”, “דובי”, “מכונית מירוץ”, “ליצן”. איזה כיף להיות ילד יומולדת!

בעמודים הראשונים הספר באמת חמוד. יש את המתכונים הבסיסים לבצק ובשאר הספר מראים איך לחתוך אותם בדרכים יצירתיות כדי שיהיו עוגות בצורות, ובכן, של עוגות יומולדת. למשל, המתכון לעוגה בצורת דובי מראה איך לקחת שתי עוגות ועם משהו שהוא שילוב של אוריגמי ובצק להצליח לקפל אותן לצורת דובי, ואז לקשט עם “במבליק”. נוותר על הבמבליק, כנראה שב-1983 עדיין לא המציאו את האות ץ.

למה יש עכברים בתוך השעון?

העכברון מעמ’ 30 הוא דוגמה טובה למה שמפריע לי בספר הזה. הרכיבים הם “כמות אחת ציפוי חמאה, קוקוס, במבליק, 3 קציפות קולן (מארשמלו) ורודות, 3 מברשות לניקוי מקטרת”. בלי להזכיר בכלל שאמורה להיות עוגה מתחת אבל עם מברשות לניקוי מקטרת. אני לא מבין למה לשים דברים ממתכת בעוגה שילדים אוכלים. וחוצמזה – אפילו ויקיפדיה לא יודעת מה זה קציפות קולן.

עוגת יומולדת למי שנולד ביום הזיכרון

והנה עוד משהו הזוי. מלך היער. מתכון שדורש ממך להכין 3 עוגות שונות, לזרוק 30 אחוז מהחומר, לשים “סוכריות מרמלדה” בתור אוזניים ולקוות שאף אחד לא ישים לב שהמלך פוזל. מכאן הספר הולך ומתדרדר עם מתכונים שדורשים ממך לזרוק לפח יותר ויותר מהעוגות שאפית ולשים יותר דברים לא אכילים. החל ממגרש הכדורגל שדורש “2 חתיכות רשת פלסטיק דקה”, מחבט הטניס עם הפסטה הלא מבושלת, המשאית שמובילה בריסטול, נייר כסף וקופסאות גפרורים, ועד הספינה עם חופן קיסמי שיניים ורוח הרפאים עם קליפות ביצים במקום עיניים.

אני לא אומר שזה לא נחמד להכין עוגה עם צורה מעניינת לילד בן שמונה (בתנאי שאתה קרוב משפחה של הילד וזה היומולדת שלו, אחרת זה מוזר ואף פלילי), ויש כאן טריקים באמת נחמדים. אבל הייתי מצפה לראות עוד חופן הצעות בנוגע לשאריות עוגה שנזרקות (פודינג לחם, למשל, זה משהו שאמור להיות קל להכין) ודברים שיכולים לאכול בלי השגחה צמודה. אני לא מבין למה לגיטרה חייבים מיתרים מגומי אמיתי ואי אפשר להסתפק באיזו סוכריית גומי.

וחוצמזה, למה הגיטרה מראה לי אצבע משולשת?

אם אתם אוהבים את הרעיון של עוגה מפלסטיק, חצץ וקיסמי שיניים, תוכלו לבחור עוגה שיש לה גם שם וקונספט מוזרים: מכונת תפירה, קורי עכביש, מרבה רגליים, רותי, נעמי, נטלי ו”לדוד משה הייתה חווה“. יש גם “מיקי מאוז“, שנראה דומה יותר לבריאן גריפין, ושודד-ים שמראה שהאבחנה הפסיכולוגית שלי הייתה נכונה ולג’וזי באמת יש בעיה עם זיהוי של הבעות פנים.

מזל טוב! הנה פיראט עיוור ועצוב.

הספר נגמר ברצף של עוגות מספרים, שזה רעיון כנראה חמוד. אבל עדיין לא הבנתי למה הספרה חמש מרוצפת בפלאיירים ומברגים, ומה לעזאזל קרה לשתיים.

למה לעשות לשתיים דבר כזה?

ועכשיו הדילמה הגדולה. ברור לי שהקוראים הקבועים של הבלוג הם לא בדיוק הטיפוס שיכין עוגות יומולדת לילד אלא יותר הסטודנטים שרואים את האחיין פעם בשבוע, ומצד שני נראה לי מתבקש לכתוב כאן איזה מתכון לשאריות עוגה. אז הנה רעיון בשקל, בשביל לסגור את הקצה הזה: תשברו את השאריות לחתיכות קטנות, תרטיבו בליקר קפה או אייריש קרים, תוסיפו אינסטנט פודינג או קצפת ויש לכם משהו שנראה כמו טירמיסו.