גספצ’ו – מרק עגבניות קר (פודגרבר)

שיני בינה זה כמו האפנדיציט של הפה. שריד אבולוציוני שהמטרה שלו זה להראות לך כמה החיים שלך היו יפים לפני ששמעת שיש לך כזה. אני יודע שלכולם יש שיני בינה, וכולם מתישהו יצטרכו להיפטר מהם. אני יודע גם שלאף אחד זה לא נעים ונחמד – זה תמיד קצת כואב וקצת אי אפשר לאכול אחרי זה.

את הבעיה של האוכל אפשר לפתור עם איזה גספצ’ו נחמד (בעברית: מרק עגבניות קר) שאני אספר עליו עוד רגע.

גספצ'ו נחמד

מבחינת הכאב: ידעתי שזה לא יהיה נעים, אבל לא ציפיתי לדו-שיח הבא:
ד”ר שן: זה כואב?
פודגבר: ממממ-אאמממממ-ממממ!
ד”ר שן מזריק עוד זריקת הרדמה וממשיך לעבוד עם הפטיש והאיזמל.
ד”ר שן: זה עדיין כואב?
פודגבר: מממ-ננננ-אאהההה!
ד”ר שן מזריק עוד זריקת הרדמה (השביעית) ומוציא מסור חשמלי.
ד”ר שן: זה עדיין כואב?
פודגבר, בחצי הכרה: אהההההה-אאאהההה!
ד”ר שן: אז תחזיק את עצמך לדקה. זה ימשיך לכאוב.

שזה לא משהו שאתה רוצה לשמוע מרופא שיניים. אבל לפחות מקבלים אחרי זה חופן משכחי כאבים ואנטיביוטיקה. הנה ציטוט אמיתי לגמרי מתוך תופעות הלוואי של הכדורים שאני לוקח: “עייפות, חולשה, אי-שקט, בלבול, עוויתות”, או במילים אחרות: עסקים כרגיל.

רופא שיניים

לעניינו: אחרי יומיים של פירה פושר ויוגורט מתחשק קצת גיוון. אז הכנתי גספצ’ו. גספצ’ו זה מרק עגבניות קר ולא מבושל. זה מגניב, כי זה מרק שאפשר להכין בשתי דקות ממצרכים שיש לכם בבית ולהיחשב גורמה. צריך להדגיש: אם אתה מכין גספצ’ו בשביל להרשים בחורה אז תקפיד לקרוא לזה גספצ’ו ולא “סלט ירקות טחון”. מצד שני, זה לגמרי מתאים ל”פינת הסטודנט הרעב”: המצרכים הם סלט ירקות, תהליך ההכנה הוא “לטחון” והעלות נמוכה בהתאם.

מצרכים למנה אחת גדולה (או שתיים קטנות, ותכפילו בכמות האנשים באוכלים.):
שתי עגבניות, מלפפון, גזר, חצי בצל קטן, שן שום, כף שמן זית, מלח, לימון. אופציונאלי: פרוסת לחם.

כמובן שמקלפים את הגזר. שמים הכל חוץ מהלימון בבלנדר, מרסקים, וסוחטים מעל לימון. אפשר לשים חומץ במקום הלימון, אפשר גם להוסיף טיפות בודדות של טבסקו. אבל סך הכל מאוד פשוט.

הצעות הגשה, כי בלעדיהן המתכון הזה הוא שורה אחת וזה בושה לשים דבר כזה באינטרנט: ליד טוסט מלחם אחיד, או ליד פוקצ’ה. אפשר לשים מלמעלה שמנת חמוצה או יוגורט (כמו בכל מרק). אפשר לשים פלח לימון כי זה נראה יפה. אני אכלתי את זה בליווי אופטלגין, והשתדלתי שזה יהיה רק עם צד שמאל של הפה.

בתיאבון, ותצחצחו שיניים אחרי האוכל.

גיבורגבר פודבורגר – בר גוריון, סניף הרצליה

המבורגר ממאתיים שמונים גרם של בשר בקר וטלה, צ’יפס, חצי ליטר גולדסטאר, ארבע כוסות גזוז בטעמים, וארבעה ליטרים של מים; כל זה ב25 שקל. נשמע מגניב – מה הקאץ’? הקאץ’ מגיע בדמות 2 גרם של מה שבבר גוריון קוראים “הפלפל הסודני הכי חריף בארץ”.

כי "המסתנן מדרפור שהורס אותך מבפנים" זה שם מאוד טעון פוליטית

הטריק הזה, שזמין בסניף הרצליה של בר גוריון לכבוד יומולדת שנה של הסניף, הולך ככה: אתה מזמין את ההמבורגר החריף, מקבל מיד ערמת כוסות מים והר של מיונז, מקבל מבט מלא רחמים מהבחור שבבר ולבסוף מקבל גם את הקציצה. הם קוראים לזה גיבורבורגר. זה נשמע תמים. זה נשמע כמו שיכול אותיות של “ברבי וגור-גור”, אבל זה לא.

ברבי וגור-גור

אני נשבע לכם, רק מלכתוב על זה אני מרגיש שוב את החריפות מתפשטת. בכל מקרה: אם הזמנת את הכריך, נתת ביס, הבנת את הטעות שלך וויתרת על הכבוד שלך; תיאלץ לשלם 38 ש”ח. אם סיימת, תקבל בחינם את ההמבורגר. ואז תוכל להבין בדיוק למה התכוונו הבילויים כשהם שרו “אני מקיא כי קיבלתי אסלה בחינם, ובחילה בחינם, והרבה.”

תבינו, אני אוהב חריף. לא אהבה במובן של “חריף, אתה משלים אותי. אתה כל מה שאני רוצה להיות.” אבל בכל זאת. בטח כבר קראתם דברים שכבר כתבתי פה והבנתם שתשימו חופן פלפל צ’ומה על כל דבר ואני אוכל אותו (תוציאו את הבדיחות הגסות והמלוכלכות האלו מהראש שלכם, סוטים). ובכל זאת, אחרי חצי דרך, נראיתי (והרגשתי) כמו יולדת. קומפלט עם דמעות בעיניים, כאבים בבטן וצעקות “מה עשית לי, משה? אני רוצה להתגרש!” (זה ההורמונים מדברים, משה. אל תתרגש).

שאלתי על יחסי הזכייה בעניין הזה. מסתבר שהישראלי הממוצע לא מוותר בקלות. מסתבר שלהרבה אנשים (ואני ביניהם) עדיף להתעורר מכאבים באמצע הלילה מאשר להוציא את הארנק ולשלם “קנס יציאה” על ההמבורגר. מסתבר גם, דרך אגב, ששכחתי את הארנק בבית אז לא הייתה לי בררה.

סיימת - לא שילמת. לא סיימת - ניצלת בנס.

בואו נעשה תרגיל קטן במתמטיקה. מדען בשם סקוביל המציא שיטה לתת דרגת חריפות למאכלים. טבסקו מקבל 2500-8000 סקובילים, נקניק פפרוני מקבל 100 סקובילים. פלפלים חריפים נפוצים הם איפהשהו בין 10,000 ל-100,000 סקובילים. בואו נניח שהפלפל הסודני הזה הוא 30,000 סקובילים, כי אין לי מושג איך קוראים לזה באנגלית אז אני לא יודע למצוא מספר אמיתי. 30,000 סקובילים כפול 2 גרם פלפל סודני לחלק ל-280 גרם של בשר, שווה בערך למאתיים עשרים וולט שהיו לי על הלשון, השפתיים, ובתוך הבטן.

אני די בטוח שברגע מסויים דיממתי מהעיניים. אני סבור לחלוטין שהמעיים שלי במצב של כוויות דרגה 2. אני לגמרי הייתי שיכור מחריפות. הבירה ששתיתי התאדתה ברגע שהיא נגעה בלשון. איך לומר, זה לא הרגיש טוב. ובכל זאת: הצלחתי את זה! התחמקתי מלשלם על משהו שכנראה היה עדיף להתחמק מלאכול אותו.

כמובן, יש גם אופציות שפויות יותר בבר-גוריון. כמו להזמין המבורגר רגיל. או להזמין המבורגר חריף רצח ולתת אותו להומלס.

איזה גבר יצאתי. אני הולך לטבול את הלשון במלא יוגורט.

צלי עוף בבירה

המתכון הבא הוא מתכון שאפילו אתה יכול להכין. אתה יכול לוותר על הגזר אם אין לך בבית, אבל העוף הוא די הכרחי במתכון ששמו “צלי עוף בבירה”. הבירה היא גם הכרחית, אבל אם אין לך בירה בבית אתה באתר הלא נכון. “צלי”, דרך אגב, זו סתם דרך יפה להגיד עוף מבושל.

באמת, אנחנו מדברים פה על 5 רכיבים ומתכון שהמשפט האחרון בו הוא “לבשל שעה על אש בינונית.”, בעצם המשפט האחרון הוא “בתאבון” אבל אתם יודעים למה התכוונתי. ואני אפילו אסביר מה הכוונה באש בינונית, אז אל תהיו בלחץ. תנסו להכין, ייצא לכם טעים ומשביע. זה המתכון הכי גברי (במובן של שעיר וגס רוח) שאני מכיר.

מצרכים למשהו כמו 4 מנות:

• 3 כרעיים של עוף (פולקע+רבע, ואם הקצב בסופר שואל “לפרק?” אז תענו לו כן)
• בקבוק בירה מכבי (הבקבוקים הגדולים והכיפים של 660 מ”ל)
• תפוחי אדמה כמספר הסועדים, או אפילו יותר.
• בצל אחד גדול
• גזרים, כמה שבא.

היה שם משהו שתפס את התשומת לב שלכם, אני יודע. אני לא מרגיש צורך להתנצל: המכבי החדשה סבבה לגמרי וזולה רצח. לא רק שזו הבירה המושלמת לבשל בה, זו גם אחלה בירה כשרוצים לשתות משהו לא מחייב מול הטלויזיה. מכבי – אתם מוזמנים לשלוח לי ארגזים, כתבתי עליכם מילה טובה באינטרנט.

מתחילים בלקמח את העוף. אין לי מושג למה עושים את זה, אבל זה ממש כיף. לקמח את העוף זה אומר לשפוך קמח על החתיכות של העוף ואז לנער אותן כדי שרוב הקמח יפול. תמיד טוב לשחק קצת עם האוכל. חוצמזה, תתחילו לחתוך את הירקות: את הבצל לחתוך לשניים, ואז לחצאי טבעות. את הגזרים לקלף ולחתוך לטבעות כמו של גפילטע פיש (לא חייבים טבעות דקות). את תפוחי האדמה, וזה די חשוב, לקלף ולחתוך הכי דק שאתם יכולים. תחשבו תפוצ’יפס. חצי ס”מ לפרוסה מקסימום.

עוף מקומח

סיר גדול, שמן לטיגון (אני משתמש בקנולה כי הוא עולה שקל יותר מסויה ואני מרגיש ביג-שוט), אש חמה. עכשיו משחימים את העוף. יכלתי לכתוב “סוגרים את העוף” ואז להתחיל דיון של שעה על למה העוף לא באמת נסגר כשעושים ככה אבל זה ממש קטנוני. אז משחימים את העוף. המטרה היא לא שהעוף יהיה מוכן – יותר שהוא יראה יפה. בתמונות ששמתי כנראה לא השחמתי מספיק (כי הייתי רעב וחסר סבלנות, תפסיקו עם הביקורת).

אני תמיד אעדיף את זה על פני גפילטע פיש

העוף שחום, זמן להוציא אותו מהסיר לצלחת, שיחכה קצת. עכשיו מכניסים בצל ונותנים גם לו להשחים, או לפחות להיהפך לשקוף (שוב, עניין של אסתטיקה). מוסיפים את תפוחי האדמה וממשיכים עם התרגיל: מחכים קצת שיתפסו צבע, מערבבים קצת – עד שנמאס. מוסיפים את הגזרים, מחזירים את חלקי העוף, ושופכים מעל הכל את הבירה.

אוקי, האש עדיין חמה, נכון? כשהבירה עושה קולות של רתיחה אפשר להוריד קצת את האש. לזה קוראים אש בינונית. עכשיו כל מה שנשאר זה לבשל שעה על אש בינונית.

בתאבון.