עוגות יום הולדת

יש ספרי בישול שהם קלאסיקות. “ילדים מבשלים” זו דוגמה ברורה, גם “מהמטבח באהבה”. באופן כללי כל חתיכת נייר שרות סירקיס נוגעת בה הופכת בו-במקום לספר בישול קלאסי. יש ספרי בישול שהם לא קלאסיקות אבל אתה נהנה מהם. אצל כל חובבת אפייה תמצאו את “עוגות לכל עת” וכל מי שאוהב חציל יחזיק ספריה עם ספרים של חיים כהן, ככה זה.

אבל יש גם סוג שלישי של ספרי בישול: הספרים שנמצאים כל כך עמוק בתוך הנישה של עצמם שהם כבר לא ספרי בישול, הם תופעה. במקרה הטוב תמצאו על מדף הספרים משהו כמו “חצילים כמו גדולים” (עם שני מתכונים – סלט חצילים במיונז, וסלט חצילים בטעם כבד). במקרה העצוב יותר, תמצאו עדות מעולם אפל ושחור שקיים רק בתוך הראש של הסופר.

עוגות יום הולדת

אני מדבר, כמובן, על “עוגות יום-הולדת” מעת ג’וזי מנדלסון. ממבט ראשון זה ספר תמים: עוגות יומולדת בכל מני צבעים וצורות, בתוספת החן של ספר בישול שנכתב לפני שלושים שנה ומכיל ביטויים בעברית ישנה. אבל כבר ברגע שמסתכלים על תוכן העניינים מבינים שמשהו כאן הזוי רצח.

זה נראה טירוף מוחלט, אין ספק

הביטוי הראשון שכתוב בספר הוא “זה נראה טירוף מוחלט”. וזה כבר רמז מטרים, כמו בשיעורי ספרות, ואנחנו כבר יודעים שג’וזי תאכל בסוף את העוגה. ואז ממשיכים ורואים שיש בספר רק ארבעה מתכונים (עוגת בן-רגע, עוגת שוקולד, רולדה, עוגיות). שאר ההפניות הן לעמודים בשם “פרפר נחמד”, “דובי”, “מכונית מירוץ”, “ליצן”. איזה כיף להיות ילד יומולדת!

בעמודים הראשונים הספר באמת חמוד. יש את המתכונים הבסיסים לבצק ובשאר הספר מראים איך לחתוך אותם בדרכים יצירתיות כדי שיהיו עוגות בצורות, ובכן, של עוגות יומולדת. למשל, המתכון לעוגה בצורת דובי מראה איך לקחת שתי עוגות ועם משהו שהוא שילוב של אוריגמי ובצק להצליח לקפל אותן לצורת דובי, ואז לקשט עם “במבליק”. נוותר על הבמבליק, כנראה שב-1983 עדיין לא המציאו את האות ץ.

למה יש עכברים בתוך השעון?

העכברון מעמ’ 30 הוא דוגמה טובה למה שמפריע לי בספר הזה. הרכיבים הם “כמות אחת ציפוי חמאה, קוקוס, במבליק, 3 קציפות קולן (מארשמלו) ורודות, 3 מברשות לניקוי מקטרת”. בלי להזכיר בכלל שאמורה להיות עוגה מתחת אבל עם מברשות לניקוי מקטרת. אני לא מבין למה לשים דברים ממתכת בעוגה שילדים אוכלים. וחוצמזה – אפילו ויקיפדיה לא יודעת מה זה קציפות קולן.

עוגת יומולדת למי שנולד ביום הזיכרון

והנה עוד משהו הזוי. מלך היער. מתכון שדורש ממך להכין 3 עוגות שונות, לזרוק 30 אחוז מהחומר, לשים “סוכריות מרמלדה” בתור אוזניים ולקוות שאף אחד לא ישים לב שהמלך פוזל. מכאן הספר הולך ומתדרדר עם מתכונים שדורשים ממך לזרוק לפח יותר ויותר מהעוגות שאפית ולשים יותר דברים לא אכילים. החל ממגרש הכדורגל שדורש “2 חתיכות רשת פלסטיק דקה”, מחבט הטניס עם הפסטה הלא מבושלת, המשאית שמובילה בריסטול, נייר כסף וקופסאות גפרורים, ועד הספינה עם חופן קיסמי שיניים ורוח הרפאים עם קליפות ביצים במקום עיניים.

אני לא אומר שזה לא נחמד להכין עוגה עם צורה מעניינת לילד בן שמונה (בתנאי שאתה קרוב משפחה של הילד וזה היומולדת שלו, אחרת זה מוזר ואף פלילי), ויש כאן טריקים באמת נחמדים. אבל הייתי מצפה לראות עוד חופן הצעות בנוגע לשאריות עוגה שנזרקות (פודינג לחם, למשל, זה משהו שאמור להיות קל להכין) ודברים שיכולים לאכול בלי השגחה צמודה. אני לא מבין למה לגיטרה חייבים מיתרים מגומי אמיתי ואי אפשר להסתפק באיזו סוכריית גומי.

וחוצמזה, למה הגיטרה מראה לי אצבע משולשת?

אם אתם אוהבים את הרעיון של עוגה מפלסטיק, חצץ וקיסמי שיניים, תוכלו לבחור עוגה שיש לה גם שם וקונספט מוזרים: מכונת תפירה, קורי עכביש, מרבה רגליים, רותי, נעמי, נטלי ו”לדוד משה הייתה חווה“. יש גם “מיקי מאוז“, שנראה דומה יותר לבריאן גריפין, ושודד-ים שמראה שהאבחנה הפסיכולוגית שלי הייתה נכונה ולג’וזי באמת יש בעיה עם זיהוי של הבעות פנים.

מזל טוב! הנה פיראט עיוור ועצוב.

הספר נגמר ברצף של עוגות מספרים, שזה רעיון כנראה חמוד. אבל עדיין לא הבנתי למה הספרה חמש מרוצפת בפלאיירים ומברגים, ומה לעזאזל קרה לשתיים.

למה לעשות לשתיים דבר כזה?

ועכשיו הדילמה הגדולה. ברור לי שהקוראים הקבועים של הבלוג הם לא בדיוק הטיפוס שיכין עוגות יומולדת לילד אלא יותר הסטודנטים שרואים את האחיין פעם בשבוע, ומצד שני נראה לי מתבקש לכתוב כאן איזה מתכון לשאריות עוגה. אז הנה רעיון בשקל, בשביל לסגור את הקצה הזה: תשברו את השאריות לחתיכות קטנות, תרטיבו בליקר קפה או אייריש קרים, תוסיפו אינסטנט פודינג או קצפת ויש לכם משהו שנראה כמו טירמיסו.