פוקצ’ה

מה כותבים בפוסט הראשון של בלוג אוכל לגברים? מחפשים משהו שייצג את הבלוג כמו שצריך? כותבים מלא בדיחות מתחכמות בשביל למשוך תשומת לב? עושים המון טעויות של מתחילים? כנראה שכן.

אז בואו נתחיל עם פוקצ’ה. לחם איטלקי מגניב רצח שמכינים ברבע שעה עבודה (ושעתיים התפחה ועשרים דקות בתנור, אבל אתם יכולים לשבת מול הטלויזיה בזמן הזה) ומחסלים גם תוך רבע שעה. “מה כל כך גברי בפוקצ’ה?” אני שומע אתכם שואלים (אני לא, זו צורת ביטוי), אז דווקא די הרבה: זה לחם, קל להכין, טעים לאכול. אם זה לא מספיק, אז הפוד-גבר מכין כזה, סבבה? בנות מתות על זה.

סבבה, נתחיל. תרשמו: קילו קמח, קוביית שמרים טריים (קוראים לזה שמרית וזה מגיע עטוף בנייר כסף), שמן זית, מלח וסוכר. זה כל מה שצריך בשביל הבצק. לתוספות: עוד שמן זית, מלא שום ובצל אחד. אפשר גם להתפרע עם התוספות אבל קודם שהבצק יצא לכם כמו שצריך לפני שאתם דוחפים את הסלרי שלכם לכל מקום.

סלרי, שתלטן עלוב שכמותו

נתחיל. תשימו את השמרים בקערה גדולה, תפוררו אותם קצת עם היד ותוסיפו 3 כוסות מים פושרים-חמימים. זה צריך להיות חם מספיק בשביל להעיר את השמרים אבל לא חם מדי בשביל לשרוף אותם. פשוט תזכרו ששמרים זה בעצם יצורים חיים (שחיים רק בשביל להתפיח לחם) והכל יהיה בסדר. תוסיפו 4 כפות סוכר, 4 כפות שמן זית וכף מלח בסדר הזה, כי סוכר זה אוכל לשמרים ומלח הורג אותם. עכשיו תכניסו את היד פנימה ותערבבו. כן, עם היד.

שטפתם ידיים קודם, כן?

עכשיו לאט לאט מוסיפים את הקמח ומערבבים, עדיין עם היד. עם הערבוב העיסה תהפוך לבצק, ואז לבצק דביק, ואז תוכלו להגיד בגאווה “איזה כיף, אני לש בצק!”. כשהבצק נראה יחסית אחיד ומרגיש כמו גוש דבק שאף פעם לא ירד לכם מהיד – זה סימן שהוא מוכן. תשאירו את הבצק בקערה, תעטפו את הקערה בניילון נצמד ותנו לבצק לנוח שעתיים.

וכעבור שעתיים

כשתחזרו אחרי שעה וחצי, כי אתם חסרי סבלנות, ותראו שהשמרים גרמו לבצק לתפוח פי שלוש כמעט, לצאת מהקערה וללכלך את כל המטבח. זה סימן לשני דברים. א’ – איזה מגניב זה שמרים, ב’ – בפעם הבאה תשתמשו בקערה גדולה יותר. עכשיו זה הזמן לכתוש המון שום, להכין מלח גס (אפשר גם מלח שולחן, אבל אז הוא יקלל פחות), לחתוך בצל לפרוסות דקיקות ולחשוב על איזה עוד תוספות אתם רוצים. זה יצא מאוד טעים גם ככה, אבל אפשר להוסיף ירקות, גבינות, תבלינים… תתחילו קלאסי ותתפרעו אחר כך.

את התנור מחממים ל-180 מעלות (תבקשו עזרה ממבוגר אחראי אם זו הפעם הראשונה שאתם נוגעים בתנור, כי כבר 20 שנה אתם אוכלים רק ‘מנה חמה’) ועל שתי תבניות אפייה מניחים נייר אפייה, ומעליו מטפטפים קצת שמן זית. שתי תבניות אפייה כי החומרים יספיקו לשתי פוקצ’ות. ולמה שתי פוקצ’ות? יש שתי סיבות. קודם כל, כי קשה לי להאמין שאני אראה מישהו שמשתמש בחצי קוביית שמרים, חצי שקית קמח וכוס וחצי של מים. וחוצמזה – זה יצא כל כך טעים שאתם קצת תכעסו על עצמכם שלא הכנתם ארבע פוקצ’ות.

אז תשימו חצי מהבצק על כל תבנית, תמתחו אותו עם הידיים לאורך כל התבנית, ותתחילו לשחק עם התוספות שהכנתם מקודם. חלק מהקסם טמון בזה שדוחפים את השום והמלח לאמצע הבצק. וזה מגניב להעמיס המון בצל. מעל הכל תטפטפו עוד קצת שמן זית, ואז לתנור לעשרים דקות, אבל תבדקו שוב אחרי 17 דקות, ליתר בטחון.

מגניב, ראיתם מה קרה? אפיתם לחם. והוא גם יצא ממש טעים. ובא לכם לאכול הכל לבד ככה. אם אתם בכל זאת מגישים את זה למישהי (או מישהו, אני לא שופט) אז הנה כמה הצעות הגשה: לשים בקערה קטנה שמן זית וחומץ בלסמי ולטבול. לשים בקערה אחרת עגבניות קצוצות ממש דק ושום, גם לטבול (פוקצ’ה מטבילין פעמיים). אפשר גם למרוח גבינת שמנת, לנגב עם זה חומוס. לעטוף בזה שווארמה. מה שבא.

אז הנה, מתכון שאפשר לסגור בערך ב-15 שקל ו-20 דקות עבודה ואחרי זה לכתוב על זה באינטרנט ולצאת גבר. יאללה, אני חוזר להתכונן לאודישנים של מאסטר שף.