לביבות

חנוכה הגיע, ועם חנוכה מגיעים גם מאכלי חג מטוגנים, כתמים של ריבה על המכנסים וצרבת. כמו בכל חנוכה, גם השנה אתם בטח מוזמנים למסיבות חנוכה שמתחילות בסביבונים והדלקת נרות ונגמרות בהריונות לא מתוכננים ובחרטות. החרטות הן, כמובן, על זה שהחלטת לעשות חישוב של כמה שמן צרכת בכל ארוחה ויצא לך משהו כמו 3 כוסות של שמן לאדם.

אם מעט שמן הספיק להם לשמונה ימים, זה לא אומר שאנחנו אמורים לאכול אוכל דיאטטי?

רציתי להכין לכם לביבות, אבל גם רציתי להכין לכם סופגניות. בעצם, רציתי להכין לביבות שהן גם על תקן סופגניות. חוץ מזה, אין לי מגררת, או פומפיה, או הדבר הזה שלוקח תפוחי אדמה והופך אותם ללביבות. אז הנה תחליף. אם תתרכזו, תגלו שזה בעצם צ’יפס שיש בפלאפליות. בכל מקרה, הרעיון הוא להכין לביבות בלי לעבוד קשה על לגרר תפוחי אדמה. הוספתי בלילה שתופחת ומקבלת מרקם סופגנייתי והרבה שמן, וקיבלתי את חנוכה.

על תפוחי האדמה האדומים היה כתוב "לטיגון"

המצרכים: תפוח אדמה אחד, ביצה, שלוש כפות קמח תופח ושליש כפית מלח. זה הכל. זו כמות שמספיקה לתפוח אדמה אחד. תכפילו את הכמויות אם אתם רוצים להכין יותר. אל תעשו לי פרצופים, זה חשבון ברמה של כיתה ח’.

אמרתי לכם, אל תעשו לי פרצופים

תתחילו בקילוף תפוחי האדמה. את התפוחים המקולפים תפרסו לפרוסות דקיקות, אני מדבר על מקסימום שני מ”מ לפרוסה. את הפרוסות תשימו בקערה עם מים, שלא ישחירו. אתם יכולים לפרוס את התפוחי אדמה לאורך או לרוחב. תלוי אם אתם מעדיפים הרבה לביבות קטנות או מעט לביבות גדולות.

פרוסות בגודל הזה, לא יותר. תחשבו תפוצ'יפס

עכשיו הבלילה: ביצה, מלח ולקשקש חזק – במילים אחרות, תעשו חביתה. עכשיו מוסיפים את הקמח, כף בכל פעם, וממשיכים לבחוש עד שלא יהיו גושים. אנחנו רוצים להגיע לנוזל במרקם אחיד, סמיך וחזק. אם אתם חושבים שיש פה משחק מילים או בדיחה גסה, אתם כנראה צודקים. בכל מקרה, אנחנו רוצים להגיע בערך למרקם הזה:

תדמיינו משהו בין מיונז לטחינה

שלב הטיגון: פותחים את כל החלונות בבית, מסתירים את המצעים, משאירים את חיות המחמד אצל השכנים ובועטים בעציץ. מחממים שמן במחבת על אש נמוכה. קשה להסביר בדיוק איך יודעים שהשמן חם, אבל זה משהו כזה: אם שמתם את הלביבות במחבת ומיד מתחיל בעבוע קל – מצוין. אם מתחיל בעבוע חזק זה אומר שהשמן חם מדי. אם מתחילים לכם כאבים מוזרים בחזה זה אומר שהשמן חם מדי ושלמדתם שלא כדאי לטגן בלי חולצה.

שמן!

טוב, מפה זה די פשוט: טובלים את פרוסות תפוחי האדמה בבלילה, מניחים בשמן, הופכים, ואז על מלא נייר סופג. מגישים עם שמנת, כי זה טעים, ועירית, כי זה מצטלם יפה.

עירית זה בערך הירק היחיד שיצא לך לאכול כל החג

אז לסיכום: אש קטנה, פרוסות דקות, קמח תופח בשביל שהבלילה תיתפח להיות סופגניה. שיהיה חג שמח!

פתיתים זרחניים בנוסח צבא

אין כמו אוכל צבאי.

סתם, זה שקר. די דומה לשקר אחר שאתם מכירים, כשמסתובבים בחו”ל ואז מישהו אומר “אבל בתכל’ס, אין כמו בארץ”. גם שקר. בעצם, אולי אין כמו בארץ, אבל יש הרבה יותר טוב מבארץ.

אותו כנ”ל לגבי אוכל צבאי. יש מטבחים יותר טעימים ממנו. עזבו את זה, אני מכיר פחי זבל יותר טעימים ממנו. אבל יש בו משהו שלא תמצאו במקום אחר – ואני לא מדבר על הכמויות המסחריות של הסודה לשתיה, על השניצלונים בטעם חזה עוף, או על הפשטידת-שאריות-מאתמול. אני מדבר, כמובן על נוסטלגיה.

כן כן, לכולנו יש קצת נוסטלגיה מהצבא. לדוגמא, הפעם ההיא שהיית צריך לסגור שבת על איזה הר באמצע שום מקום ואז פתאום יוסי בניון הגיע כדי לשחק איתך כדורגל. או הפעם ההיא שצלצל לך הטלפון בדיוק כשהמפקד תידרך אותך וכולם צחקו.

טוב, אז אולי אין לי ממש נוסטלגיה לצבא, אבל לאוכל הצבאי דווקא יש לי. למה? כי אכלתי כל יום בחדר אוכל במשך חלק נכבד מחיי, ונשארתי בחיים כדי לספר. וכשהרמה הכללית כל כך נמוכה, כמה זכרונות טובים דווקא כן נשארים – העוגת שוקולד שפעם אחת יצאה מהתנור חמה (ה-6 לפברואר, דברים כאלה לא שוכחים), הפעם ההיא שהיה גם צ’יפס וגם קטשופ באותו היום, והפעם שהתנור של השניצל תירס נשאר בלי השגחה לכמה דקות.

אבל לפני כמה ימים התעוררה בי נוסטלגיה מאוד מסויימת – לפתיתים של הצבא. כן כן, הפתיתים השמנוניים המזעזעים הזרחניים שהייתי אוכל 3 צלחות שלהם ואז מתחרט למראה שלולית השמן שהם השאירו לי, בבטן ובצלחת. מנה שמגלמת את כל מה שלא בסדר באוכל הצבאי – ואת כל מה שלא בסדר אצלי שאני מת עליה.

במבט יותר עמוק, נראה לי עכשיו שהפתיתים הזרחניים היא מנה מחושבת אשר מגיע כהנחיה מהדרגים הגבוהים בצה”ל. שימו לב ליעילות שלה למערכת: זו מנה בעלת מרכיב אחד בלבד, שמחירו מעולם לא עלה; היא משאירה לך טעם שורף ולא ברור על הלשון בעת האכילה כך שלא תוכל להרגיש שום דבר אחר – או במילים אחרות, מנטרלת את אנינות הטעם שלך; הכתם הצהוב-זוהר שנשאר על הצלחות לדראון עולם פוטר את הצבא מבאמת לנקות אותן, כי הרי הכתם של הכורכום .כבר לא יירד משם; וזו מנה מזינה שיוצרת חיילים חזקים ונחושים (אם כי מלאי חרטה)

אוקיי, חזרה אלי ולהתעוררות הנוסטלגית. אחוז תזזית הלכתי למטבח למלאכת שחזור המנה (מה שמזכיר לי שבחדר האוכל בבסיס שלי היה חדר צדדי עם השלט המטריד “שחזור מזון”). מה שלא היה כל כך קשה, כי הרבה תחכום אין במנה הזאת. מה כן יש בה?

פתיתים. 7.90 שקלים למוצר כ"כ בסיסי

2 כוסות פתיתים
2-2.5 כפיות מלח
1.5 כפיות כורכום
חצי כפית סוכר
3 כפות שמן עבור טיגון + 2 כפות לבישול
בצל אחד בינוני (לא חובה, לא היה במקור)

את הרכיבים יש לבחור על פי אמות מידה צבאיות: הכי זול שיש. תקנו פתיתים של ויטה, אני מרשה לכם, ושלא תעזו להשתמש פה בשמן איכותי, זה יהרוס את המנה לגמרי.

ההכנה מספיק פשוטה כדי שכל טבח צבאי יוכל לעבור את בחינות הכניסה שלו: מטגנים בצל (אם רוצים, זאת תוספת שלי) בהרבה שמן 10 דקות על אש קטנה-בינונית, מוסיפים את הפתיתים לטיגון מהיר ומתבלים לפי הכמויות. מוסיפים מים רותחים לפי הכמויות על האריזה (או על פי פקודות מטכ”ל) ומוסיפים עוד קצת שמן (ליתר בטחון) ואז בישול לפי ההוראות: להביא לרתיחה, לכסות עם אש קטנה ל-10 דקות, ואז לכבות ולהשאיר סגור עוד 10 דקות.

למי שעדיין נמצא כאן, ועוד לא הלך להקיא בשירותים (או להתנדב למילואים, לחילופין), נספר שהמתכון הזה עובד אותו דבר גם עם פסטה (עדיף בצורות קטנות) – מבשלים את הפסטה כרגיל ואז מטגנים עם השמן והתבלינים מספר דקות.

איך אתם יודעים שהמתכון הצליח לכם? כתם רדיואקטיבי יופיע על הצלחת מיד עם היעלמותם של הפתיתים. ועוד סימן – לא תוכלו להפסיק לאכול את זה. אין, אין כמו אוכל צבאי.

אין, באמת שאין