תורמוס

הנשנוש ליד הבירה האולטימטיבי, מלך הקטניות, אימת החומוס, המאנץ ששווה למות בשבילו, הקינואה הדרוזית, החטיף המסתחבק – כל אלה שמות שאף אחד לא משתמש בהם לתורמוס. אבל בכל זאת תורמוס זה משהו כיפי: עובד מצויין ליד בירה, מעסיק את הידיים בזמן שהעיניים רואות טלויזיה ומשאיר בפה טעם של עוד.

התורמוס הוא סוג של קטניה שנראית קצת כמו חומוס שדרכו עליו, מריחה כמו פופקורן ועולה כמו מים (משהו כמו 7 שקל לקילו). על פי ויקיפדיה (שתמיד צודקת) התורמוס מכיל חומרים רעילים, על פי האישה בלי השיניים בכניסה לשוק הפשפשים ביפו התורמוס עולה 8 שקל לקופסה קטנה והולך מצויין עם כמון. אני מאמין לאישה, יש לה חוכמת רחוב. לא כמו כל הפרופסורים שכותבים בויקיפדיה.

בגלל האופי הקטנייתי של התורמוס צריך להשקיע הרבה זמן ואהבה בהשרייה לפני הבישול ובבישול ארוך ואיטי, אבל מעבר לזה בקושי צריך להשקיע מאמץ. המתכון גם נורא פשוט וכולל שני רכיבים בלבד, שאחד מהם הוא תורמוס. אבל בואו נעמיד פנים שזה מתכון מסובך רצח ושצריך להאכיל אתכם בכפית. יאללה, נתחיל.

התורמוסים זה מה שמימין, שלא תתבלבלו.

המצרכים: תורמוס וסודה לשתייה. אל תשאלו כמה, נו, כמה שקניתם. שקית אחת של סודה לשתייה תספיק. ועל הסודה נספר אחר כך. תעשו מעבר מהיר על התורמוסים בשביל לראות שאין שם אבנים וכאלה, תשימו בקערה גדולה עם מספיק מים (מתעקשים על כמויות? 4 וחצי ליטר מים, סבבה?) ותשימו בערך ככה סודה לשתייה. בדיוק, בערך ככה.

בדיוק, אבל בדיוק, ככה

צריך להשרות ל24 שעות ומומלץ אפילו ליותר מזה. מדי פעם להחליף את המים ולתחזק בסודה. ולא, נראה לי שלהשרות ישר בספרייט לא יעבוד. במהלך הזמן הזה התורמוסים יכפילו את גודלם, חלקם הקטן גם ישיל את הקליפה, והבודדים והקסומים מביניהם יצמיחו כנפיים ויגדלו לפרפרים. איזו קטניה קסומה!

סבבה. זמן לבשל. בגלל שלא-בדיוק-מסננים את התורמוס לפני שאוכלים אותו כדאי להחליף את המים ולבשל במים צלולים, בלי סודה לשתייה. עדיין לא להוסיף את המלח, קודם שיתבשל. הבישול אמור לקחת בערך שעתיים. קרו מקרים שהיה צריך שעתיים וחצי או שלוש ואף אחד לא מת מזה. בכל מקרה אתם תדעו שזה כמעט מוכן כשתטעמו אחד מהסיר והוא לא יהיה מריר (המריר זה הרעל שויקיפדיה מספרת עליו, סיפור אמיתי). עכשיו אפשר להוסיף מלח ולתת לזה להתבשל עד שזה מתרכך לגמרי. כשזה מוכן הקליפה כמעט ומחליקה לבד מהקטניה.

אולי זה הזמן לדבר על איך אוכלים את הדבר הזה. בכל מקרה כדאי שזה יהיה ליד בירה. בכל מקרה כדאי לשים מלח. ואם רוצים לגוון שמים מיץ לימון או כמון, או גם וגם. המבינים אוכלים את זה כמו גרעינים שחורים: תופסים מהצד העבה, נותנים לחיצה עם השיניים בצד הדק (איפה שהחור של הקליפה) ומקפיצים לתוך הפה. יש גם טמבלים שאוכלים עם הקליפה. כל אחד ומה שטוב לו, אבל רק מי שעושה כמוני צודק. תתאמנו על זה קצת, ותראו שתוך שלוש דקות אתם מחסלים את כל הסיר. טעים, אה?

עכשיו, אני יודע שאתם מתים מסקרנות, “יעקב”, אני שומע אתכם שואלים אותי, “תגיד לנו, למה שמים סודה לשתייה?” אתם שואלים אותי בקול המתחנף הזה שלכם. “אנחנו מתים לדעת את זה!” אני שומע אתכם מנסים להסוות את הבכי שלכם באיזה שיעול מזויף. אז חיפשתי בנבכי האינטרנט (כתבתי סודה לשתייה בגוגל) ואני יכול להגיד לכם ככה – סודה לשתייה זה משהו שעשוי מכימיה, ויש בזה אטומים של נתרן ומימן ופחמן, וזה סוג של בסיס, שזה ההיפך מחומצה. לא ברור לי למה זה עושה את מה שזה עושה, אבל זה עושה את מה שזה עושה בגלל שזה עושה את זה. אבל עזבו שטויות, זה עובד, זה יוצא טעים וזה נותן עוד תירוץ לשתות בירה.

ואלו היו ששים שניות על כימיה.