השופטים

אני שונא פאבים תל אביבים. אני שונא שנאה עזה את רוב הפאבים התל אביבים. הכל מלא בדאנס באר’ז, פיק-אפ באר’ז, שרקוטריות שמוזגות בירה ומקומות שמוזגים לך 450 מ”ל של גולדסטאר מבקבוק תמורת 32 שקל. צלוחית זיתים בתוספת 12 שקל וכבונוס המלצרית תעשה את הקטע המעצבן הזה של לנפנף את העודף מעל הכוס של הטיפים.

לא, כרטיס האשראי שלי לא הולך לכוס של הטיפים. מה את מופתעת?

בגלל זה, כשהזמינו את פודגבר לבוא לבקר ב”השופטים” בתל אביב לשתות בירה בשישי בצהריים, התגובה הראשונית שלי הייתה להגיד “יש, בירה בחינם! ואפילו לא כתבתי שום דבר באתר מאז 2006!”.

סיפור המסגרת הוא כזה: “השופטים” ערכו אירוע השקה-מחדש לבירה דליריום (Delirium) והזמינו עיתונאים מוכשרים ובעלי מוניטין והשפעה למשימה עיתונאית חשובה. אבל בלייזר הבריזו, אז הם הביאו אותנו במקום.

משימה עיתונאית חשובה

נתחיל בלספר על הבירה: בירה Delirium היא אייל בלגי עם 8.5 אחוז אלכוהול וצבע של גולדסטאר. המסקנה היא שאם אתה יודע לשתות גולדסטאר, אתה יודע לשתות דליריום ולהשתכר ב-33% יותר מהר (או יותר עמוק, או יותר רחב, תלוי באיזה זווית אתה שותה). הטעם: פירותי עם ניחוחות של אניס, פירות יער וחמאה, על רקע של עוגת גבינה עם קינמון. בעצם, תמחקו את זה. הטעם: טעם של בירה, על רקע גרמניות שיכורות ובדיחות שואה. לזה נחזור בקרוב.

טעמים של בירה, על רקע רחוב אבן גבירול

נמשיך בלספר על הפאב: “השופטים” הוקם ב-1981, שזה לפני שהמציאו את האינטרנט ובגלל זה אין לו תפריט ברשת. משום מה יש לפאב עמוד בגוגל פלוס, מה שרומז שהם יודעים משהו שאנחנו לא. הפאב מתפקד קצת כמו קומונה וקצת כמו כת: יש שותפים, ואם תקראו להם בעלים אז יתקנו אתכם. השותפים עושים הכל ביחד, החל ממזיגת הבירה, דרך הכנת האוכל ועד שינה משותפת על אותה מיטה בחדר הקטן מאחורי השירותים. הם גם טוענים שאמא שלהם מכינה תבשילים ומביאה שימכרו בפאב, שזה מוזר. מוזר לי שלכולם יש את אותה האמא, ואם כן אז אין דרך יפה להגיד את זה: נראה לי ששלומית, המלצרית החביבה ממוצא אתיופי, מאומצת. גם המספר של אנשי השופטים מעורפל כמוהם: נכון לרגע סגירת הגליון ספרנו בין שלושה לעשרה שותפים.

ש-ו-ת-פ-י-ם, שיט. בכל השלטים שהכנו יש את השגיאת כתיב הזאת?

ועכשיו קראתם עד לפה ואתם שואלים את עצמכם מה אמור לגרום לכם לרצות לשבת בשופטים ולהזמין דליריום, אז הנה התשובות: חצי דליריום ב”השופטים” היא אחת הבירות הקוסט-אפקטיביות בתל אביב, ובזמן שתשתו תוכלו לנשנש מתפריט נשנושי הפאבים הנדיב שהוא אחד הנדיבים (במגוון ובגודל המנות) בתל אביב. ספציפית, על הטוסט גבינה והאם (Ham) הלכנו מכות מרוב שהוא היה טעים. הם עושים את הקטע שיש חמאה מהצד החיצוני של הטוסט!

צ’יפס במיונז, כי התחשק לי לצלם צ’יפס במיונז.

אה, ובקשר לגרמניות השיכורות ובדיחות השואה: אם תגידו לתיירת גרמנייה שסבתא שלכם מדברת יידיש בגלל השואה, זה יישמע לה הגיוני לגמרי. אם אתן תיירות גרמניות שמגיעות שיכורות מהבית, תבואו להשופטים, ימזגו לכם בירה בחינם.

השופטים, אבן גבירול 39 פינת רח’ השופטים. אה! בגלל זה קוראים לו ככה! תל אביב.

פויקה סטריט בר

לפני כשנה ביקרנו בקוביות בכיכר רבין ונהננו, ואפילו סיפרנו לכם. עברה שנה ורצינו לבקר שוב. אז ביקרנו. רק שקוביות כבר לא שם. עכשיו יש שם את “פויקה Street Bar”. שילוב של מסעדת פויקה ושל Google Street View שמאפשר לך לאכול את מנות הדגל של מסעדת פויקה המוכרת והאהובה מיפו תוך כדי שאתה מתרשם מהנוף האורבני המרהיב של תל אביב, שזו דרך יפה להגיד שאתה בעצם סופר אוטובוסים ומתעלם ממבקשי נדבות.

נוף אורבני

בואו נתחיל בלהוריד משהו מאוד גדול מהשולחן: פויקה אמיתי זה לא כמו מה שהחבר הזה שלכם מכין בל”ג בעומר. אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוון: בל”ג בעומר אתם אוכלים מתוך סיר ברזל כבד ולוהט מין מרקם חום בהיר שמכיל במקרה הטוב מים, ירקות שורש, קוביות מהבשר הכי זול שמצאתם ב-yellow ובירה, אבל בדרך כלל מכיל גם חול, אורז, כרובית, בקבוק של צ’ילי מתוק, עוד חול ולפחות מזלג פלסטיק אחד שמישהו הפיל פנימה. במסעדת פויקה זה ממש לא ככה.

ככה צריך להראות פויקה

הפויקה של פויקה (ולאיזו עוד מסעדה קוראים בשם של המנה שמגישים בה?) בנויה על אותו סיר ברזל כבד – שגם לו קוראים פויקה – אבל מפה זה שונה לגמרי. כאילו, כמעט לגמרי – כי עדיין יש ירקות שורש. בתוך הפויקה תוכלו לקבל מנות נבחרות שלקוחות מהתפריט של מסעדת האם: החל מבקר בבירה, שאולי נראה כמו הפויקה שאתם מכירים מל”ג בעומר אבל ילמד אתכם איך זה באמת אמור להיות, דרך אוסובוקו לבן ועד פרוסות אנטריקוט שקיבלו טיפול של מלכים.

או מלכים שקיבלו טיפול של פרוסות בשר

כמובן שהכל מוגש בפויקה, או לפחות במחבתות ברזל כבדות. גם המנות הראשונות והקינוח מוגשים בכלי הברזל הכבדים האלו. לא בדקנו, אבל היינו שמים כסף שגם המשתנות עשויות מברזל כבד על גחלים לוהטות. המנות העיקריות בצורת קדרה, כמו הבקר בבירה או האוסובוקו, מגיעות בתוך פויקה קלאסי עם תפוחי אדמה וירקות שורש. המנות האחרות, אלו שמגיעות על מחבת, מגיעות בליווי “תפוחי אדמה מדורה”, מיני תפוחי אדמה שהגיעו מהעיר דורא שליד חברון ועל כך שמם.

בין המנות הראשונות היו פטריות צלויות בסילאן שהיו אדירות ובשר מיובש דרום אפריקאי בשם בילטונג. סיפרו לנו שהמתכון הדרום אפריקאי להכנת בילטונג הוא “תמצא פגר על הכביש, תגלגל בתבלינים ותתלה מעמוד חשמל לכל החורף”. המתכון הישראלי שונה קצת בשביל להתאים לדרישות משרד הבריאות (ולרשות הלאומית לבטיחות בדרכים) ומכיל בשר בקר שמתיישן במקרר וקיבל טעם ומרקם שהולכים מצויין ליד בירה במחיר שמצדיק להזמין עוד בירה. אפילו הסלט ירקות היה מגניב, כי הוא כלל מנגו והגיע עם רוטב פסטו-נענע שאם היינו בלוג אוכל רציני היינו גם מצרפים מתכון שלו (*).

בילטונג - הקבנוס הלאומי של דרום אפריקה

קינוח הדגל של פויקה נושא את השם המעצבן “שוקונגו”. לכאורה הסופלה שוקולד הסטנדרטי שמופיע בתפריט הקינוחים של כל מסעדה. בפועל זה עוגת שוקולד רותחת שנאפתה בתוך סיר פויקה – חרוכה ופריכה מבחוץ ונוזלית לגמרי מבפנים, בזיגוג לבן מלמעלה שמצטלם ממש לא טוב אבל עם טעם כיפי שלגמרי מצדיק את החוסר פוטוגניות. גם האופציה השנייה, עוגת קראמבל תפוחים, עושה שמח בלב וטוב בבטן.

שוקונגו

בואו נסיים עם טיפים להכנת פויקה טוב בעצמכם, באדיבות אריאל כהן – שף המקום. אל תשכחו שהטיפ הכי טוב הוא “תנו למקצוענים להכין בשבילכם”. אז ככה:

• מכירים את זה שאתם שמים בפויקה חצי בקבוק קולה, שאריות של בירה וקצת מים שנשארו? אז תפסיקו. בשביל נוזל הבישול תשימו רק יין, או רק בירה, או רק מים. בלי לערבב יין עם בירה, בלי לערבב עם קולה ובאופן כללי אל תעשו דברים שמגעיל, בסדר?

• חוץ מזה, בואו נזכור שפויקה זה בעצם צ’ולנט: בישול איטי וארוך על גחלים לוחשות ולא במרכז המדורה.

• לסיום, פויקה מכינים במשך מינימום 3 שעות עם מכסה סגור הרמטי. לא מערבבים, לא פותחים ולא מציצים. פשוט תסגרו את המכסה ותחפשו משהו אחר להרוס.

לסיכום, אם בא לכם לאכול מהאוכל הטוב של מסעדת פויקה אבל לא בא לכם להגיע ליפו, או סתם להוציא הרבה כסף – פויקה סטריט בר זה בול בשבילכם. אה, ואל תנסו להכין בעצמכם קינוחים בפויקה. לכם זה לא יעבוד.

פויקה סטריט בר – מלכי ישראל 8, תל אביב.

* – ברור שאנחנו בלוג אוכל רציני. המתכון: מלא נענע, שמן זית, מלח, אורגנו, בלנדר.

טאפס

בסוף הפוסט מחכה לכם קינוח זוגי בטאפס, לא תקראו?

תגיד, גבר: אתה מכיר את הקטע הזה שאתה נמצא בתל אביב ובא לך גלידה? סיכוי גבוה שברחוב שלך יש רק יוגורטריה ומה שאתה יכול לקנות שם זה יוגורט עם או בלי גרנולה, אגוזים או חמוציות. אתה יכול להוסיף גם סילאן מלמעלה וזה יוצא נחמד כזה אבל בגדול שילמת הרבה על קינוח “בריא” ו”קליל” ו”עדין” ובינינו: היה עדיף שהיית שם יופלה בפריזר וזה היה יוצא יותר טעים.

יופלה אפרסק שובב ודובון דביל

בכל מקרה, עכשיו כשאתם איתי על אותו גל אתם בטח תסכימו איתי על שני דברים: א’ – אי אפשר לזרוק אבן בתל אביב בלי לפגוע ביוגורטריה כזאת, ואז מגישים תלונה במשטרה והשוטר שואל אותך למה אתה זורק אבנים באמצע עיר ומה הבעיה שלך, בנאדם? ב’ – עם כל הסיפור היפה הזה של הבריאות והטריות אני פה בשביל לאכול קינוח מתוק וקר ולא בשביל לבדוק כמה קוואקר בן-אדם יכול לאכול לפני שהוא מתחיל לזרוק אבנים על יוגורטריות.

בחלון לשנות השמונים שקוראים לו “התחנה המרכזית בכפר סבא” עדיין יש מקום עם שלט שמזמין את העוברים ושבים “ללקק בסבבה בפרוזן כפר סבא”. ב”פרוזן”, כמו שקראנו לו, היינו אוכלים שואות קולינריות כמו פרוזן יוגורט עם תות, חתיכות מרמלדה ושברים של עדשים.

כשהתבגרנו, הלכנו לחפש חידושים בתחום הגלידה ב”ג’לטריות”, אצל אנשים שהעמידו פנים שהם למדו בבתי ספר מיוחדים לגלידה באיטליה. במקומות כאלו שם המשחק היה להמציא טעמים חדשים כאילו היינו באיזו גלידריית שף: במקום גלידה בטעם וניל היינו אוכלים וניל מדגסקרי עם נגיעות קינמון, במקום גלידה בטעם קפה היינו מלקקים פרפה מקיאטו משויש בקקאו בלגי והל ולהרפתקנים שבינינו הייתה את האופציה להזמין סורבה אשכולית אדומה עם חמוציות וזרעי אניס, כי אם אתה יוצא מהארון לפחות תעשה את זה בסטייל.

משם עברנו ליוגורטריות. הקטע שם זה טוב טעם, אנינות ועדינות: בכוס קרטון (לעולם לא בוופל) מונחת תלולית יפה ועדינה של יוגורט, מלמעלה מפזרים בעדינות שברים של אגוזי לוז ופתיתי שוקולד ופחות מכפית של רוטב תותים שהוכן טרי-טרי מתותים שנקטפו היום (אבל יוגשו בעוד חודש). ככה הכל עדין וטרי ורגוע ואפשר לטעום את הטעם החמצמץ והעדין של היוגורט ובכל השכבות העדינות של הטעימים וממש להרגיש על הלשון את ההרגשה הזאת של “אלוהים אדירים שמישהו יפסיק את זה, אני נרקב משיעמום.”

בשביל שלא יהיה משעמם, הנה שלושה דובוני גומי צולבים את דובון גומי ישו

כאנטי-תזה לעדינות ולפשטות של היוגורטריות הקלאסיות הגיע TAPS, יעני – ברזים. אם תשאלו את היחצן שלהם הוא כנראה ידגיש את מה שלדעתו מצטלם טוב: היוגורט מגיע טרי (ולא באבקה), הפירות טריים ונחתכים במקום (חוץ מהפסיפלורה שמגיעה קפואה) והמחיר תחרותי. הוא יספר לכם שיש סניף ברחוב הארבעה בתל אביב וסניף בראשון לציון. הוא יספר לכם שיש שם 14 טעמים של יוגורט מחולקים ל-21 ברזים, 50 תוספות, 12 סוגי פירות ו-5 רטבים. הוא יספר לכם שהמחיר זה 10 אג’ לגרם, ימליץ לכם על ה”קטיפה האדומה” – ספק טעם של יוגורט וספק פרק של “יומן הנעל האדומה” – וישאיר את הפרט הכי מעניין בסוף: ב-TAPS הקטע הוא שאתה לוקח כוס, מוזג לעצמך את היוגורט, מוסיף לעצמך את התוספות ואת הרטבים ובגדול בונה לעצמך את הכיף של היום ואת כאב הבטן והחרטות של מחר בבוקר.

אחרי שסיימת לשחק, להעמיס, לאכול קצת עוד לפני ששילמת ואז להוסיף עוד טעם של יוגורט ומקופלת שלמה מלמעלה – אז אחרי כל זה – אתה הולך לקופה, ושם שוקלים את המפלצת שבנית ואתה משלם על פי המשקל, כמו בשוק.

אל תהיה בשוק

יש 14 טעמים של יוגורט, החל מ”טבעי” ו”וניל” הרגילים, דרך “טארט אפרסק-מנגו” ו”טארט פטל-רימונים”  ועד ל”פיסטוק” ו”מנטה אירית” ההזויים. בהנחה שאתם לא רוצים יוגורט בטעם קולגייט אתם תתרחקו מהמנטה האירית, ואתם גם לא באתם בשביל וניל – אתם פה בשביל השילובים המעניינים. המלצה שלי: טארט-אפרסק-פטל-מנגו-רימונים. דרך אגב: אין לי מושג מה זה טארט.

ועכשיו, בואו נשחק רגע עם המתמטיקה, כי זה משהו די קריטי כאן: אמרנו שיש 14 טעמים, מתוכם נתעלם משניים ונבחר שילוב של בין שניים לארבעה טעמים. יש 12 סוגי פירות אבל אם נתעלם בגסות מהפסיפלורה נישאר עם אחד-עשר סוגי פירות. מבחינת תוספות: חייבים לקחת פירורי מקופלת וחייבים לקחת מרשמלואים קטנים וגם דובון גומי אחד לפחות. חוץ מזה יש עוד 47 תוספות שאפשר להעמיס. נתחשב גם בחמישה רטבים ובשוקולד החם שברגע ששמים אותו על משהו קר הוא מתקשה, ונגיע לתוצאה הבאה:

אם החישוב שלי נכון, היוגורט הזה עובר את מהירות האור

כלומר, יש 86 אלף-ביליון-ביליון וריאציות שונות של יוגורט שאפשר לקחת. אפשר לעשות שילובים כמו יוגורט פטל-רימונים עם תותים ודובדבנים ורוטב תותים ולקבל מנה אדומה לגמרי. אפשר לקחת מנה שתפנק את הילד הפנימי שבך: ערמה של יוגורט שוקולד עם מקופלת, גליליות וופל, דובוני גומי, סוכריות צבעוניות והמטבעות שוקולד האלו עם הסוכריות מלמעלה. אפשר לקחת מרק שוקולד: להתעלם לגמרי מהיוגורט, לקחת מלא רוטב שוקולד ולשים עדשים במקום שקדי מרק. וחוץ מזה שאין שם שום דבר אלכוהולי, הכל לגמרי תלוי בדימיון שלכם. כל זה יעלה לכם 100 שקל לקילו, ובואו נודה בזה, זה יותר הגיוני מאשר להגיד 10 אג’ ל-100 גרם.

אבל הכי הגיוני זה לקחת חצי קילו של דובונים, מרשמלו וקורנפלקס מצופה שוקולד

פודגבר בעד צדק חברתי. בשביל מי שיקר לו לשלם סכום ששווה משהו כמו 600 מניות של טבע על טון של יוגורט המצאנו את התחרות הבאה: תמציאו את השילוב האולטימטיבי לדעתכם של יוגורט/גלידה, תוספות ורטבים, ותכתבו לנו: פה למטה בתגובות או בעמוד הפייסבוק שלנו. מי שילהיב אותנו עם הרעיון הכי מגניב יקבל פינוק זוגי חינם בטאפס, מתנה-חינם-אין-כסף. המקום השני יקבל תחושה של החמצה שתלווה אותו לאיזה שעתיים. על הזוכה נחליט עוד איזה שבועיים. בהצלחה!

טאפס: רחוב הארבעה 2 תל אביב, איפהשהו בראשון לציון וגם ב-http://www.tapstaps.com